לא בכדי המילה “מוזיקה” מקורה ביוונית במילה “מוסיקי” – האמנות של המוזות. המוזיקה היוונית הינה מהעתיקות בהיסטוריה האנושית, היוונים היו הראשונים שהחלו לרשום את הצלילים על גבי נייר ובכך יצרו את מבני הסולמות והרווחים כפי שמוכרים לנו עד היום.

המוזיקה ביוון התפתחה תחילה כשחקנית משנה לתאטרון, שהיה בזמנו האומנות הפופולרית ביותר ולמקהלה היה תפקיד מרכזי בכל מחזה, תפקיד המספר, זה שמדגיש את נקודות המפתח בעלילה. המקהלות הגדולות סיפרו את סיפורי האלים ובני האדם, בשירה ובנגינה והיו כלי עזר, אמצעי תהודה בלתי נפרדת ממהלך ההצגה.

למעשה המוזיקה הייתה כה מרכזית וחשובה בתרבות היוונית, כחלק מהפולחן לאלים, שבמסגרת לימודיו היה כל נער מחויב בלא פחות מעשר שעות לימודי מוזיקה – תיאוריה ומעשה. ליוונים הקדומים היו כלי נגינה ייחודים – “קיתרה” – נבל קלאסי עגלגל שהאגדה אומרת שבכלי זה ניגן האל הרמס, לאחר שבנה אותו משריון צב עתיק, “אולוס”, חליל מאורך וצר ועוד.

לאורך כל השנים המוזיקה היא נדבך חשוב המעשיר את חיי היום יום ביוון, עד ימינו, המוזיקה היא מקור חיים בלתי נדלה בתרבות ובכל שכבות היומיום. בכל טיול שלי ליוון, אני מתוודעת למוזיקה חדשה, ליוצר מוכשר שלא הכרתי. ולחובבי מוזיקה, יוון היא יעד תיירותי ראשון במעלה. גדולתה של המוזיקה היוונית היא בפשטותה, היא דרך ביטוי של הרגשות הפשוטים ביותר, של כאב, אכזבה, אהבה, שמחה, של מחשבות ויחסי קירבה.

ה-דימאוטיקה, מוזיקת העם היוונית, היא תוצר של התהפוכות ההיסטוריות שעברו על העם היווני. יוון הייתה חלק מהאימפריה העותמנית עד לקבלת עצמאותה באמצע המאה ה19. וכך מקורם של שירים רבים נמצא באסיה  – בטורקיה ובאיראן. גם קרבתה של יוון למקדוניה, אלבניה השפיעה על התהוות המוזיקה בה והפכו אותה למוזיקה רקידה מאד, חיה ותוססת.

אחד הז’אנרים המרכזיים במוזיקה היוונית היא הרמבטיקו שצמח בתחילת המאה ה20 ביוון, כתוצאה מגל הגירה גדול של טורקים ליוון בעקבות מלחמת יוון-טורקיה. המוזיקה שמאופיינת בשירה גברית, בעלת קול מחוספס, התפתחה בנמל של פיראוס שבאתונה ושילבה כלי נגינה רבים, ביניהם – בוזוקי, גיטרה, בגלמה, חמת חלילים יוונית, כינור ועוד. התמה העיקרית בשירים הם קשיי החיים בשוליים, הדוחק והעוני בהם חיו (דומים לתכנים המושרים במוזיקת הראפ). הדמות הבולטת ביותר באסכולה זו המכונה “הפטריארך של הרבטיקו” הוא הזמר הדגול ונגן הבוזוקי – מרקוס וואמארקיס. אקדיש את הפוסט הבא שלי לאישיות מרתקת זאת, ולסיפור חייו יוצא הדופן מהולדתו באחד מהאיים הפראיים של יוון, דרך עולם הפשע, ועד להצלחתו האיקונית כמוזיקאי.

הרמבטיקו שהיתה מוזיקת שוליים שנאסרה לפי חוק להשמעה במקומות ציבוריים ונוגנה רק במחתרת, הלכה אט אט וכבשה לה מקום מרכזי במוזיקה היוונית, נושאי הכתיבה התרחבו וגיטרות חשמליות מהמערב הרחיבו את מנעד הצלילים.

הלאייקה – סגנון רומנטי ומתקתק שהתפתח לאחר מלחמת העולם השנייה ובשנות ה-50, הלאייקה צמחה מהרמבטיקה והושפעה מהמוזיקה האמריקאית כמו אלוויס. התקליטים של גיאניס ווגיאטזיס, האחים קטסמבה, ננה מושורי ואחרים התנגנו בכל בית שני וקרנם של מלחינים פופולריים כמו מאנוס הדג’דאקיס החל לנסוק ביוון ומחוצה לה. טברנות רבות נפתחו והציעו הופעות חיות, אליהם נהרו אלפי בני אדם, המוזיקה זרמה כמו אוזו והוסיפה חיוניות ושמחה לחיי היומיום.

מאמצע שנות השישים התפתח גוון חדש של מוזיקה יוונית ששילב את המוזיקה הקלסית היוונית עם בלדות רוק ובלוז שיובאו מן המערב, המפורסם שביוצרים הללו הוא דיוניסוס סורפופולוס שזכה לכינוי “שובר הלבבות”.

רבות אני נשאלת מהו סגנון המוזיקה היוונית הטוב ביותר. אני חייבת תמיד לומר שהמוזיקה היוונית הטובה ביותר היא זו שלא מוכרת במערב, זו שמתנגנת ומתהווה בכל יום מחדש בטברנה השכונתית שבאחת מערי יוון הכבירות.

בואו לגלות איתי את המוזיקה האמיתית של יוון.

שלכם בידידות,