״ונוס מרוקבי״, ״ונוס העירומה״, ״ונוס וקופידון״, ״ונוס בחדר הרחצה״, ״ונוס מול המראה״ – הציור היחיד ששרד מציורי העירום הנשי של דייגו ולסקז זכה לשמות רבים.
שמו המדויק של הציור הוא “ונוס מול המראה”, וכינויו בא לו משום שהוצג ברוקבי הול ביורקשייר בטרם רכשה אותו הנשיונל גלרי בלונדון בתחילת המאה ה 20.
עבודה זו צוירה בין השנים 1647 ל 1651 בתקופה שבה ציורי עירום עוררו את זעמה של האינקוויזיציה הספרדית, אך ולסקז שהיה חביבו של המלך, זכה למידת החסד והציור היה בחדרים פרטיים בחצר המלוכה ספרדית עד שנת 1813, עד אשר נרכש ע״י אציל אנגלי והוצג ברוקבי הול.
ולסקז יצר את הונוס שלו, התכתב עם מודל היופי הנשי אותם הציגו קודמיו, אשר את הבולטים ביניהם, ג׳ורג׳ינה וטיציאן תלמידו, הצגתי פה בעבר.
ונוס של ולסקז, מלווה בקופידון נמצאת בחדר סגור, הרקע שמאחוריה דל יחסית והמבט של הצופה לכוד במשולש שבין ונוס, בבאותה המשתקפת במראה וקופידון האוחז את המראה.
ההבדל בין איך שהצופה רואה את ונוס לבין איך שהיא משתקפת לעצמה במראה הוא סוד כוחו של הציור המפורסם, שעל שמו קרויה תופעה בפסיכולוגיה המודרנית הנקראת ״אפקט ונוס״. התופעה מתארת מצב שלפיו מרבית הצופים בטוחים שהם רואים את ונוס כפי שהיא רואה את עצמה ואינם מודעים לכך שונוס רואה עצמה בזווית אחרת, אלא אם כן, הצופה ניצב ממש מאחוריה.
הציור הפך מפורסם עוד קודם לכן כאשר בשנת 1914 נכנסה מרי ריצ’רדסון, סופרג’יסטית ואקטיביסטית פוליטית אנגלייה שפעלה בתחילת המאה ה–20 להיסטוריה בשל אקט ונדליסטי אחד: היא שיספה בסכין קצבים את הציור של ולסקז.
אז למה בעצם ריטשה ריצ’רדסון את “ונוס מרוקבי”?
ריצ’רדסון נימקה את המעשה בשתי סיבות עיקריות:
ראשית כמחאה על מעצרה של אמילין פאנקהרסט, המנהיגה של תנועת הסופרג׳יסטיות באנגליה. לטענתה, היא ניסתה להשחית את דיוקן האשה היפה ביותר במיתולוגיה כדי למחות על ניסיון הממשלה להשחית את פאנקהרסט, “הדמות היפה ביותר בהיסטוריה המודרנית”, ששבתה רעב בכלא באותה עת.
שנית כהתנגדות לדימוי ונוס כמודל של יופי נשי, מודל הנקבע על ידי גברים ומציג את נקודת המבט שלהם ולא את של האישה עצמה.
הציור שוחזר עד מהרה והוחזר אל משכנו בנשיונל גלרי בלונדון, שהיא למעשה הגלריה המחזיקה באוסף הגדול ביותר של ציוריו של ולסקז פרט לזה שבמוזיאון הפראדו במדריד.
המעשה של ריצ׳רדסון השפיע על התנועה הפמיניסטית וכן על האומנות, כאשר החל משנות ה–60 של המאה הקודמת, החלו יוצרות ואומניות לערער על התפישות, המושגים ועצם ההגדרה של היופי הנשי מאז שחר האומנות.
שלכן בידידות,
ריקי שחם
סיפור מרתק, הרבה יותר מהתמונה
תודה ריקי,
הבלוג שלך כלכך יפה ומלמד.
מסכימה לגמרי מיכאל. מעשיר את הידע ומרתק ביותר
אהבתי את התמונה ואת הסיפור אפילו יותר, מלמד עד כמה חזק הקשר וההשפעה הדו-צדדית בין החברה לאומנות. אגב, לא ידעתי שוולסקז צייר ציורי עירום.
אשמח לשמוע יותר על אומנות פמינסטית, מרבית האומנים שאת מביאה הם גברים.
באמת מפתיע כשקולטים את הפער בין ונוס המתבוננת בעצמה לבין המבט הצופה בונוס מחוצה לה.
ההשוואה בין הציורים כלכך מעניינת, האם יצא לך לראות את התמונות במוזיאונים עצמם?
מעניין מאד, תודה.
מצוין ומחכים.