באלגוריה של חוש הטעם נסיים את סדרת חמשת החושים שיצרו רובנס ויאן ברויגל האב.

ציורי השמן הללו של חמשת החושים הללו מוצגים בחדר שמספרו 083 במוזיאון הפראדו במדריד.

 בחוש הטעם, ונוס, אלת האהבה והיופי, יושבת בקצה שולחן סעודה ערוך כל טוב.

להבדיל מן התמונות הקודמות, ונוס איננה עירומה אלא לבושה שמלה בצבע אפרסק. הבדל נוסף הוא שבן לוויתה איננו קופידון, אלא סאטיר השופך צוף של אלים בגביע מפואר ונשען על שולחן גדוש אוכל, המרמז על הקשר שלו לחוש הטעם ולרעיון השפע הבולט בציור.

הסאטירים במיתולוגיה היוונית, הינם יצורים שחציים אדם וחציים תיש. הם מתוארים כבעלי זוג קרניים הבולטות מן הקודקוד וזקן תיש, בעלי פרסות ורגלי תיש שעירות. הסאטירים הינם בני לוויה של דיוניסוס, אל היין, יצורים המתהוללים בקרחות היער.

סצינה זאת מתרחשת בינות תפאורה פגאנית, מלאה ב״טבע דומם״ אותו היטיב לצייר ברויגל ובו מוצגות ערימות של מיני חיות שונות אשר ניצודו וממתינות לתורן לשמש מזון לבני האדם. 

ככל הנראה, ביקשו שני הציירים למתוח ביקורת בעלת משמעות מוסרית ונוצרית, להצביע על חיבה אנושית לא מידתית וכלל לא ממותנת של גרגרנות מצד בני האדם, העולה לחיות הבר בחייהן.

האם השתמשו פטרוניהם של הציירים ביצירות אלה להעביר מסרים אתיים ודתיים? כמו כל אומנות טובה, השאלות רבות. מה אתם חושבים? מוזמנים להעלות את השערותיכם בתגובות.

שלכם בידידות,
ריקי שחם