הסימבוליזם גילם יותר מכל התעוררות של נטיות מיסטיות במסורת הרומנטית, והייתה קרובה לתנועה הפסיכודינמית שהחלה באירופה במחצית השנייה של המאה ה 19 שבבסיסה חשיפה פנימית של מורבידיות פרטית המבקשת להיות מודעת לעצמה.

הציירים הסימבוליסטים השתמשו בדימויים מיתולוגיים וחלומיים. אלה אינם הסמלים המוכרים של האיקונוגרפיה הרווחים במיינסטרים, הכוללים מילון חזותי של סמלים המציינים אישים ומאורעות שונים מן המיתולוגיה, מן הברית הישנה והחדשה ומהמסורת בכללותה, אלא התייחסויות אישיות, פילוסופיות, פרטיות, לעיתים לא ברורות ומעורפלות.

היו כמה קבוצות שונות למדי של ציירים מן הזרם הסימבולי שכללו את פול גוגן, גוסטב מורו, גוסטב קלימט, אדוארד מונק, יאן טורופ ואחרים. הסימבוליזם בציור חרג גם מגבולותיה של אירופה והשפיע גם על ציירים רוסים, אמריקאים, כמו גם על פרידה קאלו במקסיקו ורבים אחרים.

האיחוד בין לדה – אשתו של טינדראוס מלך ספרטה ואמה של הלנה היפה – וזאוס שהפך לברבור, היווה מקור השראה מתמיד לציירים. המיתוס הזה הציע ציירים דגולים דוגמת לאונרדו דה ווינצ׳י, פטר פאול רובנס, אנטוניו דה קורג’ו, סלבדור דאלי ואחרים הזדמנות להגשמת עירום נשי יפהפה ובתולי שלא חף מארוטיקה. 

גוסטב מורו מעצב לדה מעורפלת יותר, המלאכים שמעל ראשה הנושאים בידיהם כתר, יכולים לדמותה למרים, בתולת הבשורה ברגע של הכתרה להיות אמו של בן האלוהים. 

בפינה השמאלית של הציור, למרגלות הזוג אנו יכולים לראות חיות קטנות המסמלות את הטבע והאהבה הגשמית, המתקהלות כדי להתבונן ולהעריץ האלוהויות של היופי והאהבה. גם דמותו של הנשר, אחת מהחיות המסמלות של זאוס, מתמזגת ברקע, ומעניקה כוח לאיחוד בין בני הזוג. 

ציור זה מצוי במוזיאון גוסטב מורו לאומנויות שבפריז.
ממליצה לכם בחום להגיע ולהציץ בתעלומה הגדולה של צייר מופלא זה.

שלכם בידידות,
ריקי שחם