בטיול האחרון לניו-יורק, הגשמתי חלום ישן שלי, לראות את ציורו של אדגר דגה כיתת הריקוד (משנת 1874) המוצג במוזיאון המטרופוליטן של האמנות ההיסטורית המכונה בפשטות “המט” (באנגלית: The Met).

זהו מוזיאון האמנות הגדול בעולם, ואחד המוזיאונים הגדולים והחשובים בעולם, השוכן בשדרה החמישית בצדו המזרחי של הסנטרל פארק במרכז מנהטן שבניו יורק. 

במוזיאון מוצגים למעלה משני מיליון מוצגים מתחום האמנות הקלאסית, האמנות העתיקה, האמנות המצרית, האסייתית, האפריקאית, האסלאמית והמודרנית, המוצגים ב-19 אגפי המוזיאון.

רבות מהיצירות המפורסמות בעולם, מוצגות במוזיאון זה וקצרה היריעה מלכתוב על כולן, לכן בחרתי בציור שאני אוהבת באופן אישי, מעשה ידיו של הצייר והפסל אדגר דגה (1834 – 1917).

דגה נולד בפריז למשפחה מהמעמד הגבוה, אביו הבנקאי עודד את נטיותיו האומנותיות והוא זכה ממנו לתמיכה רבה בהגשמת ייעודו האומנותי. 

דגה צייר נשים, כובסות, בעיקר אנשים קשי יום. היום הוא ידוע ומזוהה בפרט בזכות ציורי הרקדנים שלו. הוא נותן דגש על המימד הפיזי של הדמויות אותן צייר: מצד אחד הבלרינות משקפות תנועה קלילה וזורמת וגופניות אתלטית, לעומת ציורי הכובסות שלו המציגות גופניות כבדה ומוצקה. 

כל חייו דגה צייר בסטודיו בביתו, כאשר הדמות האנושית היא הנושא העיקרי של ציוריו.

״כיתת הריקוד״ משנת 1874, ציור שמן על בד, אחת מיצירותיו הידועות ביותר, זכה להצלחה מהרגע הראשון בו הוצג. לפני שהחל את הפרויקט הזה, הוא צייר רקדנים רבים בסטודיו שלו ועשה רישומי עיפרון וציורי שמן של בלרינה אשר אפשרו לו לחקור בגדים ומיקומים שונים, תוך שימוש ברקדנים בודדים ובקבוצות של רקדנים כדי ליצור אפקטים מגוונים.

האלגנטיות הנשית של סדרת רקדני הבלט כבשה רבים מקהל האמנות שהאמינו שנשים ביומיום אינן מיוצגות באמנות. לכך הוסיפה כמובן היכולת שלו ללכוד בלרינות בצורה כל כך חיננית ומדויקת אשר מדגימה את התפיסה האסתטית הייחודית שלו בלכידת דמות האדם.

שלכם בידידות,
ריקי שחם