בעזרתה של מדריכת הטיולים המקומית וירג׳ינה שאטופן המתמחה בעמק הלואר, אני ממשיכה בטיולים בטירותיה היפות של צרפת הממוקמות במרחק של כשעתיים נסיעה מעיר הבירה פריז.

והפעם אני בדרכי ל״עמק המלכים״, הלא הוא עמק הלואר. 

עמק הלואר (בצרפתית: Val de Loire) הוא אזור גאוגרפי בלב צרפת המשתרע לאורכו של הלואר, הארוך בנהרות צרפת. הנהר זורם לאורך של כ-1,000 ק”מ ממוצאותיו בדרום-מזרח צרפת ועד שפכו באוקיינוס האטלנטי.

מעוצב על ידי מאות שנים של אינטראקציה בין הנהר, האדמה שהוא משקה והאנשים שהתיישבו בו לאורך ההיסטוריה, עמק הלואר יוצא דופן בזכות החי, הצומח והמורשת שלו. בשנת 2000 הוכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק”ו.

האזור מכיל מוקדי תרבות ואדריכלות, ערים עתיקות, כפרים וטירות (שאטו) שנבנו בידי אצולת צרפת ומלכיה לאורך הדורות טרום המהפכה הצרפתית. אזור זה אף נחשב כערש הלשון הצרפתית, וידוע גם בתעשיית היין שבו.

“עמק הלואר” במובנו ההיסטורי-תרבותי הוא קטע באורך של כ-250 ק”מ שכיוונו הכללי מזרח-מערב, הנכלל בשטחם של שניים מחבלי צרפת – סאנטר-עמק הלואר ופיי דה לה לואר המכונים יחדיו בשם “ארצות הלואר”. זהו עמק רחב ופורה המתאים לחקלאות ונוח להתיישבות, ובו אקלים נוח, אדמה פורייה, שפע מים ונוף מרהיב. ערי צרפת הידועות הנכללות בשטח העמק הן, ממזרח למערב, שרטר, אורליאן, בלואה, אמבואז, טור, מונסורו, סומיר ואנז’ה.

כמה נקודות בולטות בהיסטוריה של האזור: מאז התקופה הפליאוליתית, אנשים התיישבו על גדות הלואר. משנת 10000 עד 4000 לפנה”ס בערך, האוכלוסיות המקוריות של ציידים-לקטים הופכות בהדרגה לאוכלוסיות יושבניות לחלוטין של איכרים-רועים ומתקבצות בחברות מובנות. 

במאה ה-4 לפני הספירה, האזור נחשב למרכז גאליה. הרבה לפני הכיבוש הרומי, האתרים של כל הערים הגדולות של היום כבר קיימים.

בין השנים 60 ל-50 לפנה״ס התרחשה מלחמת גאליה, מסע כיבוש, שניהלה הרפובליקה הרומית ובראשה יוליוס קיסר כנגד השבטים הקלטיים השונים. היא הסתיימה בניצחון רומאי ובכיבושה של גאליה על ידי הרפובליקה הרומית.

הגאלים אימצו במהירות את אורח החיים הרומי, במיוחד בערים שכבר קיימות (אורליאן, טורס, אנז’ה), וחיו חיי קהילה סביב הפורום, התיאטרון והמרחצאות התרמיים. בתקופה הגאלו-רומית החלה גם התפתחות חשובה של ייצור ומסחר באיזור.

עם קריסת האימפריה הרומית, הנצרות התפתחה במהירות באזור, ובפרט מהמאה ה-4 תחת הבישופים של טור, אורליאן ואנז׳ה ובעמק הלואר נוסדו מנזרים רבים. 

מאמצע המאה ה-9 הוויקינגים, זיהו את העמק העשיר ופלשו שוב ושוב לישוביו. הם הגיעו אליו דרך הנהר עם ספינותיהם הארוכות ושדדו את הערים והמנזרים של העמק.

בימי הביניים, עמק הלואר היה זירת מאבקים כמעט מתמשכים שנמשכו מהמאה ה-10 עד המאה ה-15. הפרק האחרון של מאבקים אלה היה מלחמת מאה השנים (1340-1453), שסופה סימן את תחילתו של עידן חדש עבור עמק הלואר. 

בתקופת הרנסאנס עלה מאוד מעמדו של עמק הלואר בממלכת צרפת. למן מלכותו של לואי האחד עשר שקבע ב-1461 את העיר טור כבירתו, היה עמק הלואר מרכז הכובד של השלטון בממלכה. 

מלכי בית שושלת ולואה, אשר מצאו באיטליה סטנדרטים חדשים של אסתטיקה ואמנות, מיהרו לייבאם אל עמק הלואר בניצוחם של אמנים ואומנים איטלקיים, הבולט בהם לאונרדו דה וינצ’י. כך נולד מה שכונה לימים “הרנסאנס הצרפתי הראשון”, במסגרתו שופצו הטירות המלכותיות של אמבואז ובלואה והחלו להיבנות “טירות החצר” שנועדו לעינוגים בראש ובראשונה, הבולטת ביניהן טירת שאמבור.

נופי עמק הלואר, המאופיינים בשילוב ההרמוני של מי הנהר וצמחיית היער, היוו השראה לאמנים. בתקופת הרנסנס, נופים אלו היו נושא לייצוגים ספרותיים, ציוריים וגנים אשר ביססו אותם כמודלים אסתטיים. הודות למפגש בעמק הלואר של התרבויות האיטלקיות, הפלמיות והצרפתיות, נולד באיזור דגם של גן המכונה ״גן צרפת״. הרחבת הגן וטכניקות הטיפוח שלו לטריטוריות שמעבר לנהר שימש לא פעם כמודל לכל הטריטוריה הלאומית, שהיבט הגן שלו נחשב בעיני רבים כאופייני לצרפת.

משוררים מתקופת הרנסנס כמו פייר דה רונסארד או יואכים דו בליי חגגו את היופי של הנופים, שנחשבו בעיניהם כמדהימים, אם לא יותר, מאלה של אזור רומא. לאחר הרנסנס, נופי הלואר המשיכו להוות השראה לסופרים רבים, כמו ז’אן דה לה פונטיין או המרקיזה דה סוויני במאה ה-17, ובמאה ה-19, על ידי אלכסנדר דיומא, גוסטב פלובר, אונורה דה בלזק, שארל בודלר ואפילו ויקטור הוגו, שהרגישות הרומנטית שלו עולה בהרמוניה עם הרומנטיקה של נופי הלואר.

במאות ה-17 וה-18 התחזק מעמדו של עמק הלואר כציר תחבורה ותקשורת, עם חפירתן של תעלות שאיפשרו קשר תחבורתי עם פריז. הדבר הוביל לתקופת שגשוג משמעותית לתושבי הלואר. 

המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18 חלפה באזור בשקט יחסי וללא הפרות סדר משמעותיות. 

הופעתה של מסילת הברזל במאה ה-19 שינתה מהותית את פני העמק, וגרמה להיעלמותה של התנועה בתעלות ולהפסקת פעולתם של נמלי הלואר שהיו מפוזרים לאורך הנהר.

בעמק הלואר יש מורשת עשירה המורכבת בין השאר, מכ-300 טירות, שגילן, גודלן, פארן ותפקודן משתנים. החל מן המאה ה-10 החלו להיבנות טירות מבוצרות שנועדו להיות מבצרי שליטה של האצילים הפאודליים ששלטו באזור, אך במאה ה-15 שינו הטירות ייעוד ובנייתן הפכה מפגן של עושר ואסתטיקה. 

הטירות המוכרות תחת הכינוי Châteaux de la Loire מושכות אליהן מיליוני תיירים מדי שנה.
בעבר סיפרתי לכם על שתיים מהטירות הידועות בחבל ארץ עשיר זה: קלו לוסה ובלואה. אמשיך וארחיב על טירות נוספות בפעם הבאה.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

טירת קלו לוסה (Château du Clos Lucé) שבעמק הלואר

טירת בלואה (Château de Blois) שבעמק הלואר