תלווה אותנו במסע זה המדריכה דודאן רלייה

היום אני רוצה להמשיך עם אחת מעבודותיו החשובות ביותר של מארק שאגאל, הלא היא תקרת בניין האופרה גרנייה שבפריז (Palais Garnier).

האופרה של גרנייה, היא האקדמיה למוזיקה, כוריאוגרפיה וזמרה אשר ממוקמת ברובע התשיעי בפריז.

בניית המבנה הסתיימה ב- 1875 ועם השלמתו, נקרא “אופרה דה פריז”, עד לשנת 1989, עד פתיחת האופרה בכיכר הבסטיליה, וכעת היא מכונה “אופרה גרנייה” על שמו של האדריכל אשר בנה אותה, שארל גרנייה.

הבניין נבנה בהוראתו של נפוליאון השלישי שהחליט לבנות את בניין האופרה לאחר שאולם האופרה הקודם נהרס בהפצצה בשנת 1858. נפוליאון אשר נכח באירוע בעת שקרה, לא נפגע, ולמחרת החליט לבנות מחדש את בניין האופרה: גדול יותר, מפואר ונוצץ יותר, בהתאם לרוח התקופה. 

הבנייה החלה בשנת 1857 והסתיימה רק בשנת 1874 בשל מספר עיכובים שנגרמו, בין היתר, עקב מלחמת צרפת–פרוסיה, נפילת האימפריה השנייה, וכן בשל העובדה שהתגלה אגם תת-קרקעי מתחת לאתר הבנייה – בעיה שנפתרה על ידי בניית המבנה על עמודים. אגם מקורה תת-קרקעי זה שימש בסיס ל”פנטום האופרה”.

ֿהבניין נחנך כאמור ב-15 בינואר 1875 ברוב הוד והדר בביצוע האופרה “פאוסט” של צ’ארלס גונו. 

מספרים שכאשר הקיסרית אז’ני ראתה את הבניין היא שאלה את שארל גרנייה: זה לא סגנון יוון העתיקה, זה לא סגנון לואי ה-14 ולא סגנון לואי ה-16. מה זה? גרנייה לא התבלבל ומיד ענה לה: הסגנונות הללו כבר עשו את שלהם, זה הסגנון של נפוליאון ה-3 גברתי!

מה שיוצא דופן יותר ממבנהו החיצוני של הבניין הוא הפאר יוצא הדופן המאפיין את הפנים. 

גרנייה הבין את צורכי קהל היעד שלו – הלא הם מנויי האופרה באותה עת. באותה עת היה למנויים מנוי שנתי, והם הלכו לאופרה כל ערב, חמישה ימים בשבוע. המנויים, בני המעמד הגבוה, ראו בהופעה מוזיקת רקע משנית, המטרה האמיתית מבחינתם הייתה לראות ולהיראות.

גרנייה הבין שבני המעמד הגבוה שבאים לצפות באופרה, כל אותם אנשים עשירים ויפים, מגיעים מספר פעמים בשבוע לאופרה על מנת לראות ולהיראות. 

לשם כך, הגדיר שהשטחים הציבוריים במבנה מהווים את מחצית המבנה, האולם מהווה רבע נוסף מהמבנה, ויתרת המבנה הם שטחי חזרות ומשרדים. אולם הכניסה מקורה במראות על מנת שיוכלו באי הבניין לוודא כי תלבושותיהם מסודרות, וממנו עולות מדרגות שיש רחבות העולות אל אולמות ההמתנה הגדולים והמרווחים, מהם צפו מרפסות גדולות על מדרגות שיש אלה על מנת שכל מי שנכנס יוכל לראות את הבאים אחריו.

הוא יצר אולם מבואה (פואייה) מפואר, מעוטר בעמודי זהב, ציורי שמן על התקרה, נברשות מוזהבות, רצפת שיש איטלקי ועוד.

שטחו של הבניין 11,000 מ”ר, ובמתו הגדולה יכולה להכיל 450 איש. קירות האולם הגדול מעוטרים בזהב וקטיפה, ובפסלי כרובים ונימפות. 

חידוש משמעותי היה צבע הכסאות באולם, אדום קטיפתי. גרנייה אמר כי הוא רואה את הנשים הבאות לאופרה כתכשיטים, ועל כן הן צריכות לשבת בתוך קופסאות תכשיטים אשר היו מרופדות בקטיפה אדומה.

בשנת 1964 הזמין שר התרבות הצרפתי אנדרה מאלרו את הצייר מארק שאגאל לצייר מחדש את תקרת האולם. שאגאל התלבט לנוכח זמן העבודה הקצר (פחות משנה), שטח התקרה הגדול (220 מ״ר) וכן העובדה שלא יקבל משכורת על עבודתו. 

בסופו של דבר, למרבה המזל, החליט שאגאל לקבל את העבודה ותוך 8 חודשי עבודה, הצליח להשלים את תקרת האופרה ולהעניק לנו יצירת מופת חד פעמית, שאפשר להציגה כסיכום של ממש לאישיותו של האמן. היצירה מאופיינת בצבעים זוהרים ובריבוי פרטים שלה. מארק שאגאל, ידע להיכנס להיסטוריה של האמנות ושל פריז וכלל בה מבנים סמליים ומונומנטים של פריז כמו שער הניצחון, דמויות מכונפות, כלי נגינה ועוד. ואם אתם חדי ראייה במיוחד, תוכלו לגלות גם את שאגאל עצמו ואת אנדרה מלרו, שהזמין את הפרסקו המונומנטלי הזה מצבצים בין הסמלים הרבים.

יותר מכל, תקרת האופרה גרנייה נותנת כבוד ל-14 מלחינים מיתיים, כמו גם ליצירותיהם, בעזרתם של פלטה בת חמישה צבעים מהדהדים: צהוב, כחול, לבן, ירוק, אדום. וכמובן עיטורי הזהב המהווים מסגרת לתקרה. 

במהלך השנים אירח הבניין מספר רב של הופעות מפורסמות בעולם, כמו הצגת הבכורה של האופרה “כרמן” מאת ז’ורז’ ביזה בשנת 1875 ועד היום, בית האופרה בפריז נשאר אחד הבניינים האיקוניים ביותר בפריז, סמל של אמנות, תרבות והיסטוריה צרפתית. הארכיטקטורה המדהימה שלו, ההיסטוריה העשירה שלו וההופעות ברמה עולמית ממשיכות למשוך מבקרים מכל רחבי העולם.

בית האופרה גרנייה מציע מספר סיורים מודרכים, המבקרים ילמדו על ההיסטוריה של הבניין, הארכיטקטורה והמשמעות התרבותית. אל תחמיצו.

שלכן, בידידות,
ריקי שחם