פלורנס לה קורה, מדריכת הטיולים שתלווה אותנו במסע

טירת שנונסו (Chateau de Chenonceau) היא אחת הטירות היפות והמתוירות ביותר בעמק הלואר. ואם יורשה לי לומר, בנימה אישית, בעיני הטירה היפה ביותר בצרפת כולה. 

הטירה מכונה “טירת הגבירות”, מפני שרוב התכנון שלה ושל גניה היה בידי המלכות והגבירות אשר משלו בטירה לאורך השנים. כל אחת מהן, בעלת מזג שונה ובתקופה שונה, השפיעה על מראה המקום. 

לפי האיזכור הראשון, הטירה נבנתה במאה ה-11, אך נשרפה ב-1411 ע״י כוחות המלך, כעונש על מעשה הסתה של בעליה, אציל בשם ז’אן מרקה אשר בנה מחדש את הטירה. יורשו מכר את הטירה ב-1513 לתומאס בוייה, ראש הלשכה של המלך שארל השמיני, כדי לכסות את חובותיו. בוייה הרס את הטירה הקיימת ובנה בית מגורים חדש לגמרי בין 1515 ל-1521. לבסוף נלקחה הטירה מבנו של בוייה על ידי פרנסואה הראשון בשל חובות לא משולמים לכתר, ולאחר מותו של פרנסואה בשנת 1547 בנו, אנרי השני, העניק את הטירה כמתנה לפילגשו, דיאן דה פואטייה.

מאז נקשר שמה של דיאן בטירה זו והיא טיפחה אותה והשקיעה בה משאבים רבים. היא בנתה גשר המקשר בין הטירה לגדה השניה של הנהר כדי ליצור שם גנים חדשים ולאפשר גישה לשטחי ציד גדולים יותר.

לאחר מותו של אנרי ב-1559 אלמנתו, קתרין דה מדיצ’י, ויריבתה הגדולה של דיאן, גירשה אותה מהאחוזה והפכה אותה למעון האהוב עליה והוסיפה בה גנים נוספים. היא ערכה במקום נשפים ראוותניים בהשראת הרנסנס האיטלקי. לאחר עלייתו לכס המלכות של בנה הבכור, פרנסואה השני, היא ערכה מסיבה לכבוד המלך הצעיר ואשתו מרי סטיוארט, מלכת סקוטלנד. במסיבה זו נעשה שימוש בפעם הראשונה בצרפת בזיקוקי דינור.

בתקופת המהפכה הצרפתית, הטירה ניצלה בזכותה של בעלת הטירה, לואיז דופן, אשתו של בנקאי ידוע וסבתה של הסופרת ז׳ורז׳ סאנד. לואיז שכנעה את המשמר המהפכני שהטירה חיונית לצורכי נסיעה ומסחר, שכן היא היוותה את הדרך היחידה לחציית נהר השר בכל האזור. אך לפני המהפכה, אירחה לואיז פילוסופים חשובים כגון וולטר, מונטסקייה, ז׳או ז׳אק רוסו, בעידן שכונה ״עידן הנאורות הצרפתית״. 

ב-1913 רכשה את הטירה משפחת מנייה (Menier), המפורסמת במותג השוקולדים שלה, והיא מחזיקה בה עד היום.

במהלך מלחמת העולם הראשונה שימשה הגלריה כבית חולים צבאי. 

טירת שנונסו מהווה למעשה גשר על נהר שר, עובדה שתרמה לחשיבותה האסטרטגית, בין השאר לגרמנים הכובשים בתקופת מלחמת העולם השנייה ומאידך שימשה הטירה דרך לבריחה מהנאצים, שכן המבנה עצמו היה על השטח הכבוש, בעוד שהגשר על נהר השר נפתח אל אדמת וישי.

לאחר המלחמה, דאגה משפחת מנייה לשיקום הטירה והגנים, שנהרסו במהלך המלחמה, כדי להחזיר עטרה ליושנה.

הטירה מרהיבה מבפנים ומבחוץ. דיאן דה פואטייה החזיקה אוסף מרשים של פסלים, ציורים, ריהוט אשר נמצאים בטירה עד היום. בחדר השינה שלה, מיטה מתחילת המאה ה-16 וכן שני שטיחי קיר פלמים ענקיים מהמאה ה-16 המראים דמויות אלגוריות של הכוח והצדקה וסביבן סצנות מהברית הישנה. בחדר נמצאות מספר תמונות מהמאה ה-17 וה-18 וכן ארון ספרים המחזיק בתוכו את הספרייה של שנונסו.

בטירה גם חדר תפילה, קפלה ובה חלונות ויטראז’ מדהימים. 

בחדר העבודה הירוק, ממנו משלה קתרין דה מדיצ׳י על כל צרפת, ישנם ציורים אשר נעשו על ידי רובנס, ניקולא פוסן, ואן דייק ועוד. 

בחדר השינה של פרנסואה הראשון ומרי מלכת הסקוטים ישנה ארובה מרהיבה מתקופת הרנסאנס, כולל שידה מרהיבה המשובצת פנינה.על הקיר ישנו דיוקן של דיאן דה פואטייה המתוארת כדיאנה אלת הציד. 

כמו כן, בטירה אוסף שטיחי קיר יוצא דופן. 

בקומה העליונה של שנונסו, ניתן לראות את חדר ״חמש המלכות״, השם מגיע בזכות 2 בנותיה ו- 3 כלותיה של קתרין דה מדיצ’י אשר כולן היו נשואות למלכים.

אי אפשר שלא לציין את שני הגנים המדהימים והמטופחים באופן מעורר השתאות, שכל אחד מהם קרוי על שמן של שתי היריבות דיאן דה פוטייה וקתרין דה מדיצ׳י.

טירת שנונסו פתוחה לקהל הרחב בכל חודשי הקיץ.

אל תחמיצו.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

לוסיה לונדבר תצטרף אלינו ותדריך את הסיור בטירת שאמבור

טירת שאמבור (Château de Chambord) היא הטירה הגדולה ביותר בעמק הלואר ואחת הטירות הידועות בעולם בזכות אדריכלות הרנסאנס שלה.

הטירה ממוקמת ברשימה החשובה ביותר של האנדרטאות ההיסטוריות בצרפת מאז 1840, וכן באתר המורשת העולמית של אונסק”ו מאז 1981.

למרות שזהות האדריכל שלה נותרה עלומה, טירת שאמבור היא יצירה אדריכלית יוצאת דופן, המושפעת מעבודתו של ליאונרדו דה וינצ’י. שאמבור מגלמת אוטופיה אמיתית, יצירת אמנות מבריקה שלא סיימה לחשוף את כל סודותיה.

כשהמלך פרנסואה הראשון מגלה את נפלאות האדריכלות האיטלקית ואת עבודתו של ליאונרדו דה וינצ’י ובשנת 1519, הוא נותן פקודה לראש הלשכה שלו, להפוך את שאמבור מבקתת ציד לטירת ציד חדשה המסופחת לטירת בלואה.

הטירה נבנתה בלב היער הסגור הגדול ביותר באירופה (כ-50 קמ”ר מוקף בחומה באורך 32 ק”מ), הן גן השעשועים שבשטחה והן פארק הציד מסווגים כאתרי מורשת לאומיים. מאז בנייתו, זהו המתחם המלכותי היחיד שעדיין נותר בשלמותו. 

רצונו של המלך היה ליצור יצירה ארכיטקטונית ענקית באתר שמבור, אשר תחילה היה אמור לשמש לא כמגורי קבע, אלא כטירת ציד ושהמלך חי בה רק 42 ימים במהלך 32 שנות מלכותו. 

הקמתה ארכה 28 שנים ומאז לא נבנו בטירה תוספות. הטירה מורכבת מארבעה צריחים מבוצרים מסוג באסטיון בפינות. מגדל העוז מהווה גם חלק מהחומה הקדמית של מתחם גדול יותר עם עוד שני מגדלים גדולים. בטירה 440 חדרים ו- 365 אחי בערה. בטירה יש מדרגות לולייניות שמובילות לגג ממנו נשקפים נופים מרהיבים.

“פלא העולם” החדש הזה נועד להנציח את בונה, פרנסואה הראשון, “הנסיך האדריכל”. 

לטירה חזית באורך 128 מטר עם 800 עמודים מפוסלים וגג המרובה במגדלונים, צריחים, ארובות וגגות משופעים הבולטים ממנו. בגג יש 11 סוגי מגדלים ו-3 סוגי ארובות, ללא סימטריה, ממוסגרים בפינות על ידי המגדלים המסיביים. 

הטירה מעולם לא תוכננה לספק הגנה מפני אויבים, תפקיד החומות, הצריחים והחפיר החלקי הם קישוטיים בלבד ואפילו בזמן בנייתם היו אנאכרוניסטים. אלמנטים אדריכליים כגון 365 החלונות הפתוחים, הושאלו מסגנון הרנסאנס האיטלקי, על אף שלא התאימו לאקלים הקר של מרכז צרפת.

יותר מכך – בימיו של פרנסואה, לא צוידה הטירה ברהיטים ובכל פעם שהגיע לשהות בה, נאלצו אנשי החצר לרהט אותה, לכבוד הגעתו. 

החדרים הגדולים, החלונות הפתוחים והתקרה הגבוהה גרמו לכך שחימום החדרים לא היה מעשי. מאחר שהטירה לא שכנה בסמוך לכפר או אחוזה, גם לא היה מקור מזון זמין מלבד ציד. כתוצאה מכך, על השוהים בטירה היה להביא את האוכל עמם. דבר שהפך כל הגעה לנטל לוגיסטי מכביד.

היום הטירה זוכה ליותר מחצי מיליון מבקרים בשנה ואפשר לבלות בה יום שלם. יש במקום טיולי כרכרה, השכרת סירות ואופניים, שבילי הליכה ביער ותוכניות ותערוכות רבות לאורך כל השנה, בהתאם לעונות השנה. בתוך הטירה, ניתן לראות את העיצוב והאמנות ששרדו את מאות השנים האחרונות. 

לסיכום, הביקור בטירת שאמבור הוא ביקור חובה, שכן המקום מייצג יותר מכל את הטירות של עמק הלואר.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

בעזרתה של מדריכת הטיולים המקומית וירג׳ינה שאטופן המתמחה בעמק הלואר, אני ממשיכה בטיולים בטירותיה היפות של צרפת הממוקמות במרחק של כשעתיים נסיעה מעיר הבירה פריז.

והפעם אני בדרכי ל״עמק המלכים״, הלא הוא עמק הלואר. 

עמק הלואר (בצרפתית: Val de Loire) הוא אזור גאוגרפי בלב צרפת המשתרע לאורכו של הלואר, הארוך בנהרות צרפת. הנהר זורם לאורך של כ-1,000 ק”מ ממוצאותיו בדרום-מזרח צרפת ועד שפכו באוקיינוס האטלנטי.

מעוצב על ידי מאות שנים של אינטראקציה בין הנהר, האדמה שהוא משקה והאנשים שהתיישבו בו לאורך ההיסטוריה, עמק הלואר יוצא דופן בזכות החי, הצומח והמורשת שלו. בשנת 2000 הוכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק”ו.

האזור מכיל מוקדי תרבות ואדריכלות, ערים עתיקות, כפרים וטירות (שאטו) שנבנו בידי אצולת צרפת ומלכיה לאורך הדורות טרום המהפכה הצרפתית. אזור זה אף נחשב כערש הלשון הצרפתית, וידוע גם בתעשיית היין שבו.

“עמק הלואר” במובנו ההיסטורי-תרבותי הוא קטע באורך של כ-250 ק”מ שכיוונו הכללי מזרח-מערב, הנכלל בשטחם של שניים מחבלי צרפת – סאנטר-עמק הלואר ופיי דה לה לואר המכונים יחדיו בשם “ארצות הלואר”. זהו עמק רחב ופורה המתאים לחקלאות ונוח להתיישבות, ובו אקלים נוח, אדמה פורייה, שפע מים ונוף מרהיב. ערי צרפת הידועות הנכללות בשטח העמק הן, ממזרח למערב, שרטר, אורליאן, בלואה, אמבואז, טור, מונסורו, סומיר ואנז’ה.

כמה נקודות בולטות בהיסטוריה של האזור: מאז התקופה הפליאוליתית, אנשים התיישבו על גדות הלואר. משנת 10000 עד 4000 לפנה”ס בערך, האוכלוסיות המקוריות של ציידים-לקטים הופכות בהדרגה לאוכלוסיות יושבניות לחלוטין של איכרים-רועים ומתקבצות בחברות מובנות. 

במאה ה-4 לפני הספירה, האזור נחשב למרכז גאליה. הרבה לפני הכיבוש הרומי, האתרים של כל הערים הגדולות של היום כבר קיימים.

בין השנים 60 ל-50 לפנה״ס התרחשה מלחמת גאליה, מסע כיבוש, שניהלה הרפובליקה הרומית ובראשה יוליוס קיסר כנגד השבטים הקלטיים השונים. היא הסתיימה בניצחון רומאי ובכיבושה של גאליה על ידי הרפובליקה הרומית.

הגאלים אימצו במהירות את אורח החיים הרומי, במיוחד בערים שכבר קיימות (אורליאן, טורס, אנז’ה), וחיו חיי קהילה סביב הפורום, התיאטרון והמרחצאות התרמיים. בתקופה הגאלו-רומית החלה גם התפתחות חשובה של ייצור ומסחר באיזור.

עם קריסת האימפריה הרומית, הנצרות התפתחה במהירות באזור, ובפרט מהמאה ה-4 תחת הבישופים של טור, אורליאן ואנז׳ה ובעמק הלואר נוסדו מנזרים רבים. 

מאמצע המאה ה-9 הוויקינגים, זיהו את העמק העשיר ופלשו שוב ושוב לישוביו. הם הגיעו אליו דרך הנהר עם ספינותיהם הארוכות ושדדו את הערים והמנזרים של העמק.

בימי הביניים, עמק הלואר היה זירת מאבקים כמעט מתמשכים שנמשכו מהמאה ה-10 עד המאה ה-15. הפרק האחרון של מאבקים אלה היה מלחמת מאה השנים (1340-1453), שסופה סימן את תחילתו של עידן חדש עבור עמק הלואר. 

בתקופת הרנסאנס עלה מאוד מעמדו של עמק הלואר בממלכת צרפת. למן מלכותו של לואי האחד עשר שקבע ב-1461 את העיר טור כבירתו, היה עמק הלואר מרכז הכובד של השלטון בממלכה. 

מלכי בית שושלת ולואה, אשר מצאו באיטליה סטנדרטים חדשים של אסתטיקה ואמנות, מיהרו לייבאם אל עמק הלואר בניצוחם של אמנים ואומנים איטלקיים, הבולט בהם לאונרדו דה וינצ’י. כך נולד מה שכונה לימים “הרנסאנס הצרפתי הראשון”, במסגרתו שופצו הטירות המלכותיות של אמבואז ובלואה והחלו להיבנות “טירות החצר” שנועדו לעינוגים בראש ובראשונה, הבולטת ביניהן טירת שאמבור.

נופי עמק הלואר, המאופיינים בשילוב ההרמוני של מי הנהר וצמחיית היער, היוו השראה לאמנים. בתקופת הרנסנס, נופים אלו היו נושא לייצוגים ספרותיים, ציוריים וגנים אשר ביססו אותם כמודלים אסתטיים. הודות למפגש בעמק הלואר של התרבויות האיטלקיות, הפלמיות והצרפתיות, נולד באיזור דגם של גן המכונה ״גן צרפת״. הרחבת הגן וטכניקות הטיפוח שלו לטריטוריות שמעבר לנהר שימש לא פעם כמודל לכל הטריטוריה הלאומית, שהיבט הגן שלו נחשב בעיני רבים כאופייני לצרפת.

משוררים מתקופת הרנסנס כמו פייר דה רונסארד או יואכים דו בליי חגגו את היופי של הנופים, שנחשבו בעיניהם כמדהימים, אם לא יותר, מאלה של אזור רומא. לאחר הרנסנס, נופי הלואר המשיכו להוות השראה לסופרים רבים, כמו ז’אן דה לה פונטיין או המרקיזה דה סוויני במאה ה-17, ובמאה ה-19, על ידי אלכסנדר דיומא, גוסטב פלובר, אונורה דה בלזק, שארל בודלר ואפילו ויקטור הוגו, שהרגישות הרומנטית שלו עולה בהרמוניה עם הרומנטיקה של נופי הלואר.

במאות ה-17 וה-18 התחזק מעמדו של עמק הלואר כציר תחבורה ותקשורת, עם חפירתן של תעלות שאיפשרו קשר תחבורתי עם פריז. הדבר הוביל לתקופת שגשוג משמעותית לתושבי הלואר. 

המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18 חלפה באזור בשקט יחסי וללא הפרות סדר משמעותיות. 

הופעתה של מסילת הברזל במאה ה-19 שינתה מהותית את פני העמק, וגרמה להיעלמותה של התנועה בתעלות ולהפסקת פעולתם של נמלי הלואר שהיו מפוזרים לאורך הנהר.

בעמק הלואר יש מורשת עשירה המורכבת בין השאר, מכ-300 טירות, שגילן, גודלן, פארן ותפקודן משתנים. החל מן המאה ה-10 החלו להיבנות טירות מבוצרות שנועדו להיות מבצרי שליטה של האצילים הפאודליים ששלטו באזור, אך במאה ה-15 שינו הטירות ייעוד ובנייתן הפכה מפגן של עושר ואסתטיקה. 

הטירות המוכרות תחת הכינוי Châteaux de la Loire מושכות אליהן מיליוני תיירים מדי שנה.
בעבר סיפרתי לכם על שתיים מהטירות הידועות בחבל ארץ עשיר זה: קלו לוסה ובלואה. אמשיך וארחיב על טירות נוספות בפעם הבאה.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

טירת קלו לוסה (Château du Clos Lucé) שבעמק הלואר

טירת בלואה (Château de Blois) שבעמק הלואר

 

דר׳ איזבל שאזאר, מדריכת הטיולים שלנו בשאטו פונטיינבלו

טירת פונטנבלו (או ארמון פונטנבלו) היתה מיושבת על ידי כל מלכי צרפת מהמאה ה-12 עד המאה ה-19,  פירוש השם “מעיין המים היפים”. 

ממוקמת כ-50 ק״מ בלבד מפריז, המקום המיוער והשליו משך אליו את מלכי צרפת לתפוס קצת שקט וליהנות מאוויר צח בחיק הטבע. 

על פי עדויות, במקום שכן מבצר למן המאה ה-12 לספירה. במתכונתו הנוכחית הארמון מוכר החל מהמאה ה-16, בתקופת מלכותו של פרנסואה הראשון. פרנסואה נודע כמי ששיפץ והרחיב את טירות המלכות של קודמיו בעמק הלואר וכן את הארמונות והטירות של פריז וסביבותיה, תוך היעזרות באדריכלי ואומני הרנסנס האיטלקיים. טירת פונטנבלו הייתה ללא ספק מפעל הבנייה החשוב ביותר מבחינתו, והוא הפכה לארמון מגוריו המועדף.

בזמן המהפכה הצרפתית, תכולת הטירה הוחרמה, ונמכרה יחד עם אוצרות רבים, למטרת “מימון צורכי האומה” והארמון הריק שימש אנשי צבא. 

נפוליאון היה המשחזר הגדול של טירת פונטנבלו, שאותה ריהט מחדש לחלוטין לאחר המהפכה תוך 19 ימים בלבד. לאחר שהחזיר את הטירה לחיים, הוא קרא לה “מעון המלכים האמיתי”. דירותיו הפרטיות משמשות היום מוזיאון המוקדש לו ומגלמות את העבר הקיסרי הזה בהיסטוריה הצרפתית. 

ביקור בפונטנבלו של היום יאפשר הצצה, טובה יותר מכל מקום אחר, באורח החיים של המלוכה הצרפתית. ניתן יהיה לראות יצירות מופת של הרנסנס בהזמנת פרנסואה הראשון, חללי פנים מעודנים של מארי-אנטואנט, הדירה הטקסית של נפוליאון הראשון, הטעם האקסטרווגנטי של נפוליאון השלישי תוך כדי התוודעות למגורי הנופש האינטימיים של ריבוני צרפת וחצרותיהם.  

כמה עשרות מהחדרים (יש במקום 1500 חדרים) פתוחים לקהל, והם מעבירים תחושה של עושר עצום: מסדרונות ענק ללא קצה נראה לעין, תקרות בגובה ארבעה מטרים מצוירות על ידי מיטב הציירים (לאונרדו דה וינצ’י בכבודו ובעצמו נמנה עם המציירים שם), המעוטרות בפיתוחי עץ וזהב, רהיטי קטיפה, וילונות סאטן ומשי ועוד. 

ממוקם רק שעה אחת דרומית לפריז, היער העצום הזה של יותר מ-22,000 דונם של טבע בתולי, מציע מגוון מדהים של נופים, מורשת טבע נהדרת שיש לגלות אותה בכבוד ובאדיבות. הטבע הזוהר והרגיש הזה הוא הזמנה לטייל בהרים או בארצות רחוקות הודות למגוון נופיו, החי והצומח שלו: תוהו ובוהו סלעי ונקודות תצפית, בריכות מים, מרחבי חול, יער שופע – ובקיצור לא פלא שמלכי צרפת בחרו לבנות במקום את אחוזת הציד שלהם.

היער התפרסם ברחבי העולם ונתן השראה ליצירותיהם של אמנים רבים מאז המאה ה-19 אשר נמשכו לכאוס הסלעי שלו על צורותיו המגוונות, האורות והמרחבים הרבים שלו. לא בכדי הפך הכפר הסמוך ברביזון, לכפר אומנים מפורסם בו בחרו את משכנם הציירים הפרה-אימפרסיוניסטים הרבים שחיו בו.

מנגד, הטיפוגרפיה של המקום מחוספס והסלעים הרבים שלו הופכים אותו גם למקום הנודע בספורט הטיפוס.

הקדישו יום שלם לביקור בטירה היפה הזו ובסביבותיה. 

שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

 

 

בתמונה, ההיסטוריונית פרופ. שארלוט פיליפ המתמחה בטירות עתיקות בצרפת אשר תלווה אותנו בביקר בטירת ונסן

טירת ונסן (בצרפתית: Château de Vincennes) היא טירה מלכותית בקרבת העיר ונסן הנמצאת מזרחית לפריז בירת צרפת. 

במקור היה המבנה בקתת ציד שנבנתה עבור לואי השביעי מלך צרפת בשנת 1150 ביער ונסן. בשנת 1180, תחת שלטונו של פיליפ אוגוסט, הפכה בקתת הציד לאחוזה, מעון מלכותי, ושלוש שנים לאחר מכן, נבנתה חומה מסביב ליער כדי ליצור שמורת ציד.

במאה ה-14 השתוללה מלחמת מאה השנים והצרפתים כבר ספגו כמה תבוסות. בין 1357 ל-1358 נאלץ המלך ז’אן השני, בן לשושלת ולואה, להתמודד גם עם מרד איכרים וגם עם מרד תושבי העיר פריז. בשנת 1364 בנו צ׳ארלס החמישי ירש אותו ועלה לכס המלכות. שלטונו מציין את סוף החלק הראשון של מלחמת מאה השנים: הוא הצליח להחזיר לידי הכתר כמעט את כל הקרקעות שאיבדו קודמיו, ולשקם את סמכות המדינה ולהרים את הממלכה מחורבותיה.

היה זה צ’ארלס החמישי שהפך את שאטו דה וינסן למעון מלכותי ולמקום מבטחים ופיתח את המקום להראות את כוחו, לא רק לאנשיו, אלא גם לריבונים שכנים.

העבודות בוצעו במהירות רב והוקם מגדל שמירה ענק בגובה 52 מטר, נבנתה תוך 10 שנים בלבד. 

בקתת הציד המקורית הפכה למתחם מונומנטלי עם שערים ומגדלים, מעונו הקבוע של המלך ומקום מושבה של ממשלתו.

כנסיית ה-Sainte-Chapelle התחילה בשנת 1379 ומציעה לציבור הרכב דקורטיבי יוצא דופן והגשימה את חלומותיו של המלך צ’ארלס החמישי להוסיף מבנה דתי יוצא דופן באמת למבצר המרשים הזה. 

עם הופעתו של מלך השמש, שאטו דה וינסן נכנס לעידן חדש, כשלואי ה-14 רצה להתרחק יותר מפריז, שהייתה עוינת כלפיו. לכן השלמת ארמון וורסאי, הוא עזב את טירת וינסן עם חצרו ב-1682.

בשנת 1740 אישר המלך לואי ה-15 התקנת מפעל חרסינה בטירה, ראשית מפעל הפורצלן הידוע Sèvres. ב-1751 הוא גם הקים שם בית ספר צבאי.

בין המאות ה-16 וה-18, הפך המקום לבית סוהר אשר אירח בין כתליו שבויים מפורסמים כמו המלך הנרי הרביעי העתידי, הסופר והפילוסוף דני דידרו ואפילו המרקיז דה סאד. בשנת 1784 נאלץ המלך לואי ה-16 לסגור את בית הכלא בלחץ העם, שראה בו סמל לדיכוי מלכותי. בית הכלא נפתח שוב במהלך המהפכה הצרפתית. 

בשנת 1860 הורה נפוליאון השלישי לשקם את הטירה, והעניק את שטח הטירה והיער סביבה לעיר פריז כפארק ציבורי.

היום מהווה יער ונסן אטרקציה לתושבי העיר פריז רבתי המבקשים לבלות יום בחיק הטבע וליהנות ממפלט מחיי העיר הסואנים.

הטירה והיער מציעים אפשרויות חווייתיות רבות ומגוונות: גנים בסגנון אנגלי, שלושה אגמים מלאכותיים שונים, בהם ניתן להשכיר סירות, פארק הפרחים של פריז, המשתרע על פני למעלה מ-300 דונם ובו מאות סוגי פרחים וצמחים חלקם נדירים, המשתנים בהתאם לעונות השנה, מסלולי רכיבה לאופניים, אפשרות לרכיבה על סוסים. גן החיות הגדול בעיר שוכן אף הוא ביער וינסן. גם כנסיית לה-שאפל בעלת הוויטראז’ים המרהיבים והטירה פתוחים לקהל הרחב.

הטירה והיער נמצאים בהישג נסיעה של כעשרים דקות במטרו ממרכז פריז. מומלץ בחום להקדיש יום שלם (ושמשי) לגילוי המקום.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

 

רישום של ליידי, מאוסף שאטו דה שאנטילי, ציירה רוסלבה קריירה, מאה 18

בחודש אפריל 1671 קיבל הנסיך קונדה Louis de Bourbon, Prince of Condé – בעליה של טירת שנטילי Chateau De Chantilly שמצפון לפריז, הודעה מהמלך לואי ה-14 על כך שהמלך ופמלייתו יגיעו לביקור בטירה בעוד כמה ימים. המלך נהג לערוך ביקורי פתע בקרב האצילים בצרפת, יחד עם אנשי ונשות החצר שלו, פמליה תככנית אשר מנתה כאלפיים איש. בדרך זו דאג המלך להבטיח ששום הפיכה לא תפרוץ בזמן היעדרו. 

רב המשרתים של הנסיך קונדה, פרנסואה ואטל, היה שוויצרי והוא התכונן בקפידה לאירוח של המלך ופמלייתו. בערב נערכה סעודה מפוארת מאד לכבוד האורחים המכובדים.

בזמן הגשת המנות האחרונות מר ואטל הבחין שחסר משהו באחת העוגות. כבן למשפחת מגדלי פרות, הוא ידע שאם מקציפים שמנת היא מכפילה את נפחה ומקבלת תצורה אוורירית המתאימה למנה מתוקה. במו ידיו הוא הקציף כמות גדולה של שמנת והניח לצד כל פרוסה מעט מהקצף האוורירי. המלך וכל שאר האורחים לא הפסיקו להתפעל מהקצף הנפלא שהוגש להם וביקשו עוד ועוד מהענן הלבן הזה. 

מר ואטל העניק לקצף הלבן את שם הטירה בה עבד וקרא לו שנטילי Chantilly. ואכן המילה קצפת בצרפתית היא כשם הטירה היפה הזו, שנטילי. 

טירת שנטילי ממוקמת בעיר שנטילי שבאזור פיקרדי בצרפת.

בטירה שני מבניים עיקריים – מבנה הטירה המרכזי (Grand Château) שנהרס במהלך המהפכה הצרפתית ונבנה מחדש בשנות ה-70 של המאה ה-19, והמבנה הקטן (Petit Château) שנבנה בשנת 1560. 

מבנה האחוזה הראשון באתר הוקם בין השנים 1528–1531 על ידי האדריכל פייר שאמביג’ה עבור בית מונמורנסי (אשר אזור הטירה היה בבעלותו מאז שנת 1484). זמן קצר לאחר מכן נבנתה הטירה הקטנה, בשנת 1560, ככל הנראה על ידי ז’אן בולאן. בשנת 1632, לאחר מותו של אנרי השני דה מונמורנסי, עברה האחוזה לידי לואי השני, נסיך דה קונדה.

מבנה הטירה נהרס במהלך המהפכה הצרפתית. שטח הטירה הוחרם על ידי משפחת דוכס אורליאן בשנת 1853 ונשאר בידה עד שנת 1872. במותו, הוריש הדוכס את הטירה לממשלת צרפת.

סביב הטירה גנים נרחבים שתוכננו על ידי אדריכל הגנים הצרפתי הנודע אנדרה לה נוטרה. 

בראשית המאה ה-21 שוקמה הטירה בעלות של 70 מיליון אירו.

במבנה פועל מוזיאון קונדה (Musée Condé) המכיל את האוסף השני בגודלו של ציורים ישנים אחרי הלובר, ובו אוסף מפואר של 800 יצירות פרי מכחוליהם של פוסין, בוטיצ׳לי, ון-דייק, רפאל ועוד עשרות ציירים שעשו את ההיסטוריה של האמנות.

במקום נמצאת גם ספרייה חשובה ובה למעלה מ- 12,500 כתבי יד, ובהם תנ”ך גוטנברג וכ- 200 ספרים אשר נכתבו בימי הביניים.

.      

האגדה מספרת שהנסיך קונדה האמין שהוא גלגול של סוס ולכן נתן חשיבות כל כך גדולה לאורוות עד שהמבקר המזדמן עלול לחשוב שהן הארמון עצמו. וכך בטירת שנטילי מצויות האורוות הגדולות ביותר באירופה שכן לנסיך היו 240 סוסים. ב-2014, נפתח באורוות מוזיאון הסוסים, זהו מוזיאון אינטראקטיבי המציג 200 יצירות אמנות סביב הסוס וההיסטוריה שלו. כמו כן, מועלים בו אירועי רכיבה ומופעים לפי לוח שנתי.

לאחר הסיור בתוך השאטו והאורוות, מומלץ ביותר לצאת לגנים היפים של לה נוטרה, לטייל לאורך הגן האנגלי, לבקר במקדש ונוס, להתפעל ממפליי בווואיי ולהתיישב לפיקניק על אחד ממרבדי הדשא המוריקים האינסופיים שבמקום. 

שלכם בידידות,
ריקי שחם

מתמונות שאטו שאנטילי – סימונטה וספוצ׳י, מוזה של בוטיצ׳לי, צייר פיירו דה קוסימו, 1480

בונז’ור קוראיי היקרים. 

בחזרה מטיול בת המצווה בצרפת. צרפת במידה רבה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות עבור תיירים נלהבים וחובבי אומנות והיסטוריה.

כשחושבים על צרפת חושבים על מגדל אייפל, מקרונים, גבינות, יינות, נוטרדאם ועוד. אבל, האם ידעתם שצרפת מושכת גם את התיירים שלה עם כמות עצומה של טירות? על פי הרישומים הרשמיים, יש יותר מ-45,000 טירות בצרפת. מספר זה כולל ארמונות, אחוזות פרטיות, מצודות ומעוזים מימי הביניים, שבדרך כלל הצרפתים מגדירים במילה אחת “שאטו” Château.

לטירות בצרפת יש היסטוריה ומורשת יוצאת דופן. לרוב הטירות שניתן לראות היום יש היסטוריה ארוכת שנים שראשיתה במאה ה-9.

ההגדרה המקובלת של טירה היא מקום מגורים פרטי מבוצר. הביצורים לא נועדו להגן על אוכלוסייה שלמה אלא נבנו על ידי שליטים פאודלים מקומיים כדי להגן על עצמם או על מלכיהם.

באירופה של המאה ה-9, התקופה הידועה בשם ״ימי הביניים״, מעטות המדינות אשר ידעו לבנות טירות. 

צרפת הייתה נתונה תחת פלישות של הויקינגים מארצות הצפון ונאלצה למצוא דרכים להגן על עצמה מפניהם. וכך “ההכרח הוא אם כל ההמצאות” והרבה לורדים צרפתים בחרו לבנות טירות כסוג של הגנה מפני ויקינגים.

אם אתם מטיילים בצרפת, תגלו שיש הרבה טירות מרשימות בפאתי פריז. הכנתי רשימה של שלוש מהיפות מביניהן:

 

(Château de Chantilly) שאטו דה שנטילי 

ממוקמת כ-50 ק”מ מפריז היא טירת שנטילי בעיירה שנטילי, בחבל האואז. בנייתה של טירה זו החלה בשנת 1358 והסתיימה בשנת 1882.

אנשים רבים באים לבקר בטירה זו בשל הארכיטקטורה המדהימה שלה בסגנון הרנסנס. עם זאת, אחד המאפיינים המדהימים ביותר של טירה זו הוא שיש לה כיפה בגובה 28 מטר, והיא יכולה להכיל כ-240 סוסים, מה שהופך אותה לטירה המתפארת באורוות הגדולות ביותר בכל אירופה. בטירה גם מוזיאון המכיל כמה מיצירותיהם של גדולי הציירים: רפאל, בוטיצ׳לי, לאונרדו דה ווינצ׳י ואחרים. 

 

שאטו דה וינסן (Château de Vincennes) 

הטירה נמצאת ממזרח לפריז בעיירה וינסן. היא נבנתה בין המאות ה-14-17 ושימשה בעיקר כמבצר מלכותי.

יש בה גם את הצינוק העמוק ביותר בכל אירופה, למעלה מ-50 מטר תחת האדמה ו-250 מדרגות. 

ארמון זה ידוע בגשרי האבן ובחצר המפוארת מימי הביניים שלו. כיום הטירה הזו היא יותר מוזיאון, ואנשים רבים באים לבקר בה מדי שנה. הטירה מוקפת יער אשר גם הוא מושך אליו אלפי משפחות פריזאיות בסופי השבוע השמשיים. היער היה אהוב מאוד על מלכי צרפת שנהנו בימי הביניים לצוד במרחבים האינסופיים שלו. במאה ה-13 גודר היער על ידי פיליפ אוגוסט ה-2 כדי לשמש כשטח ציד. רק בשנת 1860 היער הוענק למדינה על ידי נפוליאון השלישי והפך לפארק ציבורי פתוח לכל. 

ביער משטחי דשא עצומים המשמשים כמקום נהדר לפיקניקים בימים יפים, אגם, גן חיות, פארק שעשועים.

 

ארמון פונטנבלו (Château de Fontainebleau)

ארמון פונטנבלו ממוקם רק 55 ק”מ ממרכז פריז. ארמון זה הוא גם אתר מורשת עולמית של אונסק”ו ומאמינים שהוא נבנה בסביבות המאה ה-12. 

התיעוד הקדום ביותר לטירה זו הוא משנת 1137. לאורך מאות השנים חיו כאן מלכים צרפתים רבים, מלואי השביעי ועד נפוליאון השלישי. הארמון הוא מהגדולים בארמונות המלוכה של צרפת, ומלכים רבים הטביעו את רישומם על תולדותיו ובניינו.

כיום הוא משמש גם כמוזיאון, ואנשים רבים מגיעים לבקר בארמון מדי שנה. הוא ידוע בקפלות הגדולות שלו, הגנים המרווחים, התיאטראות, הגלריות ועוד.

 

בסיפורים הבאים, ארחיב על כל טירה וטירה, שכל אחת מהן היא עולם ומלואו.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

אנחנו חזרה בישראל לאחר 8 ימים יפהפיים בדמנרק. תודה לכל האנשים הנפלאים אותם פגשתי, נעמתם לי מאד. מקווה שניפגש שוב במהרה בטיול אחר.  בסוף השבוע הקרוב, מתוכננת נסיעה לכבוד בת מצווה של ילדה קסומה, בני משפחתה וחבריה הקרובים. והפעם  5 ימי תרבות ואומנות בפריז רבתי. על אף שהנסיעה מוזמנת מראש וסגורה לקהל הרחב, רציתי לחלוק איתכם מקום יוצא דופן ביופיו שבו נבקר – הבית של הצייר קלוד מונה בג’יברני.

קלוד מונה (1840 – 1926), צייר צרפתי ואחד ממייסדי האימפרסיוניזם. כישרון הציור שלו בלט עוד מילדות ומחברות בית הספר שלו היו עמוסות ברישומים שעשה. 

את הקריירה שלו הוא החל כאמן ביצירת דיוקנאות בעיר הנמל לה האבר. בשנים הבאות הוא נדד בין פריז, לונדון, הולנד בניסיון להימלט ממלחמת פרוסיה-צרפת. בבירה האנגלית הוא פוגש את סוחר האמנות פול דוראנד-רואל, שיהפוך למקור ההכנסה העיקרי שלו בהמשך הקריירה. ב-1871 חזר לצרפת, והשתתף בתערוכה הראשונה של האימפרסיוניסטים העתידיים, אשר כונתה “תערוכת האימפרסיוניסטים”, על שם ציור של מונה “התרשמות (אימפרסיה), זריחה”, ציור אשר זכה להצלחה רבה ומשך את עינם של סוחרי ומבקרי האומנות. 

למרות הצלחה זו, משאביו הכספיים הדלים של מונה, המשיכו להביא אותו ואת משפחתו לחיי נדודים. עד שלבסוף ב-1883 התיישב בכפר ג’יברני שבנורמנדי.

ג’יברני היא קומונה וכפר צרפתי קטן הממוקם בנורמנדי. שמו העולמי היום, ידוע בעיקר בזכות הבית והגנים של קלוד מונה אך עיירה זו כונתה גם “כפר הציירים” בגלל ריבוי הציירים שהתיישבו בה.

הכפר מורכב בעיקרו משני רחובות על צלע גבעה עם בתים נמוכים המכוסים בוורוד או ירוק גס עם גגות צפחה ומעוטרים בוויסטריה ובשלל פרחים. הרחובות הללו מצטלבים עם סמטאות צרות העוברות במורד הגבעה. מה שמשך את הציירים להקים בעיירה הציורית את בתי המלאכה שלהם.

כאמור בשנת 1883 עבר האמן לכפר ג’יברני. תחילה הוא שכר בית כפרי, מוקף על ידי גן, ומאוחר יותר, כשזכה להכרת המבקרים ועבודותיו החלו להימכר, רכש מונה את הבית. הוא התגורר בו עם משפחתו במשך 43 שנים, עד מותו ב-1926.

הוא שיפץ את הבית לחלוטין, עד שהפך למעון יפהפה, קירותיו החיצוניים צבועים וורוד ותריסים ירוקים. את האסם הסב מונה לסטודיו בו צייר. 

את חלקת האדמה מונה טיפח בעזרת צוות של שישה גננים, והפך אותה לגינת מים מזרחית בסגנון הגנים היפניים, לדבריו על מנת “לשמח את העין וכדי שיהיו מוטיבים לציור”. מונה שתל על גדות האגם עצי פרי, עצי ערבה, וויסטריה, אזליאות וקני במבוק. כיום ידוע המתחם בשם “גן המים” (Jardin d’Eau) או “הגן היפני” שכן ההשראה לתכנונם של האגם ושל הגן שמסביבו מקורה בהשפעה יפנית. על האגם נבנה גשר עץ, שנצבע בירוק, לפי דוגמה מתחריט יפני.

את פני המים כיסה בצמחי נימפיאות אקזוטיות. למעשה הגן והאגם בפרט הפכו למוקד חייו ובמשך יותר מעשרים וחמש שנה צייר שם כמה מהציורים המפורסמים ביותר שלו. כל אלה היוו השראה ליקום הציורי המקביל שיצר על הקנבס, שיר הלל ליפי הטבע. 

המים כמוטיב משכו את מונה בחבלי קסם. השתקפויותיהם המשתנות ללא הרף, יצרו בו את הרשמים החמקניים ביותר של הטבע, האור והצל, אותם רצה ללכוד בציוריו. 

מונה אמר על עצמו שהוא מתפתה לשירת המקום, שאותו ראה כ”ציור מבוצע ישירות מהטבע”. 

בשנת 1966, על פי צוואתו של מישל מונה, בנו השני של הצייר, הבית, האוספים והגנים שלו, נכנסו למורשת האקדמיה לאמנויות יפות. ובשנת 1980, נחנך רשמית דומיין דה ז’יברני ומפתח לציבור הרחב. האקדמיה הבטיחה בכך את שימור הנופים הידועים, האהובים, והמצוירים על ידי קלוד מונה.

ממליצה לכם בחום שלא לפסוח על המקום, המרוחק רק כשעה מפריז, בביקורכם הבא בעיר האורות.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

 

 

יום חמישי: האי Hven

הגיע הזמן לטיול נוסף מחוץ לקופנהגן! נתפוס מעבורת לאי הקטנטן Hven. האי האידילי הזה שוכן במיצר Øresund בין דנמרק לשבדיה, רק שעה וחצי מקופנהגן. בהיותו 7 קמ”ר בלבד בגודלו, האי הוא יעד מושלם לטיול יום. 

ברגע שנגיע לאי, הנוף הכפרי והאווירה הנינוחה של המקום יגרמו לכם להרגיש שאנחנו מטיילים בתוך גלויה. אלפקות רועות על השדות לאורך החוף, קוטג’ים מקסימים, חופים תכולים מבודדים, נוף כפרי, וטבע יפהפה מאפיינים את האי הקסום הזה. סביר להניח שנראה את האי מכוסה בשטיח צהוב ויפהפה של פרחים בזכות שדות הקנולה.

נעצור לצהריים בנמל Kyrkbacken כדי לקנות דגים טריים מעושנים טעימים להפליא מהמעשנות הקטנות. ונמשיך לאחת האטרקציות המרכזיות של Hven – מוזיאון Tycho Brahe הקרוי על שם אסטרונום דני שחי באי וגילה תגליות פורצות דרך רבות במדע. נבקר גם במזקקת הוויסקי של האי, Spirit of Hven בו נערוך סיור כדי ללמוד על השלבים השונים של תהליך הייצור וכמובן לטעום את הג’ין והוויסקי שלהם.

יום שישי: רוסקילדה – ארהוס

ניסע לעיר השנייה בגודלה בדנמרק, ארהוס תוך עצירה בעיר ההיסטורית רוסקילדה.

במרחק של 40 דקות נסיעה מקופנהגן, עיירת הפיורד רוסקילדה מפורסמת בזכות ההיסטוריה והמורשת הוויקינגית שלה. שני האתרים החשובים ביותר או נקודות השיא של העיירה הם קתדרלת רוסקילדה ומוזיאון הספינות הוויקינגיות.

לאחר שנחקור את הקתדרלה והמוזיאון, נפנה למסעדה בה נאכל ארוחת צהריים דנית אותנטית. ממליצה לנסות את תפריט הנפילה החופשית שלהם שבו אתה פשוט נשען אחורה ונותן לשף להחליט בשבילך. 

נגיע לארהוס בשעות אחה״ץ ונצא לחקור את העיר המקסימה, לסיור רגלי על ההיסטוריה והעובדות על העיר.

כמובן לא נפספס את הרחוב המרוצף היפה ביותר בעיר – Møllestien! מולסטיין, מרופד בשורה של בתי עץ למחצה בצבעי פסטל, המתוארכים למאה ה-18, מעוטרים בפרחים צבעוניים, גפנים, חלונות חמודים וגדרות כלונסאות מסורתיות, Møllestien הוא יפהפה לחלוטין.

יום שביעי: ארהוס- קופנהגן

בוקר חופשי, הזדמנות לחזור למרכז העיר ולהסתובב ברחוב הקניות הראשי, Strøget. יש מספר לא מבוטל של מסעדות מפורסמות, בתי קפה, חנויות קטנות וגדולות, מוזיאונים ומופלאים ארכיטקטוניים לאורך הרחוב המדרחוב הזה.כדאי לבדוק את הכנסייה הגבוהה והארוכה ביותר בדנמרק, קתדרלת ארהוס. הפנים מרשים כמו החיצוניות.

נצא אחה״ץ בחזרה לקופנהגן שם נהנה מערב אחרון בעיר היפה.
חזרה למחרת בצהריים לישראל. 

נותרו שני מקומות אחרונים. מוזמנים לפנות אלי לפרטים. 

שלכם בידידות,
ריקי שחם

יום שלישי: יום הטירות

ביום השלישי נצא לטיול בן יום להילרוד כדי לראות את טירת פרדריקסבורג ומשם לטירת קרונבורג באלסינור.

טירת פרדריקסבורג נקראת לעתים קרובות ורסאי של דנמרק. הטירה הממוקמת על שלושה איים באמצע אגם, נבנתה על ידי המלך כריסטיאן הרביעי במאה ה-17. זוהי טירת הרנסנס הגדולה ביותר בסקנדינביה. בטירה שוכן כיום המוזיאון להיסטוריה לאומית, בה נתוודע להיסטוריה של דנמרק דרך פורטרטים, ציורים וחפצים אחרים המייצגים 500 שנות היסטוריה דנית. משם נצא ליהנות מגן הבארוק היפהפה עם מפלים וערוגות פרחים.

אחרי הצהריים נצא לנסיעה בת פחות משעה לטירת קרונבורג. הטירה התפרסמה בעיקר כמקום התרחשות רוב המחזה “המלט” מאת ויליאם שייקספיר, ובמחזה עצמו היא מכונה טירת אלסינור (Elsinore). “המלט” הועלה לראשונה בטירה עצמה ביום השנה המאתיים למותו של שייקספיר, ומאז הוצג בה מספר פעמים.

טירת קרונבורג היא אתר מורשת עולמית של אונסק”ו. 

 

יום רביעי: Dragør

נצא מקופנהגן לנסיעה קצרה כדי להינות מאחד הכפרים המקסימים של דנמרק בטיול יום לדראגאן. Dragør הוא כפר דייגים הממוקם באי אמאגר. הכפר עצמו יפהפה והסביבה שלו מהפנטת באותה מידה. הוא נוסד כנמל דייגים במאה ה-12 ויושב עוד בתחילת המאה ה-16.

Dragør הוא שינוי קצב מוחלט מהפעילות ההומה בקופנהגן למרות היותו במרחק של כ-8 קילומטרים בלבד. 

נבקר בעיר העתיקה של Dragør, באזור זה יש רחובות צרים מרוצפים אבנים עם בתים צבועים פסטל שנבנו במאה ה-17. נצעד אל עבר הטיילת ליד הים, כאן תוכלו לראות את חוף אמאגר ולראות את גשר אורסונד המחבר את קופנהגן למאלמו, שבדיה. בקרבת מקום, נמצא גם את מבצר Dragør, מבצר זה הוסב למלון, אך הוא פתוח לקהל הרחב, עליו נטפס לפסגה כדי לראות את הנופים המרהיבים מכל עבר.

למרות היותו כפר קטן, בדראגאר מוזיאונים רבים, נתפצל לשעתיים, בהן תוכלו לבחור אחד או שניים שמעניינים אותך לבקר. מוזיאון הטייסים הוא אחד המוזיאונים הפופולריים ביותר ובו תערוכות המציגות 400 שנות היסטוריה של טייס. במוזיאון דראגור יש תערוכות על ההיסטוריה של הימאות. בנוסף, מוזיאון מולסטד הוא מוזיאון קטן המציג אמנות של הצייר הימי כריסטיאן מולסטד, אמן מקומי שחי מ-1860 עד 1930.

נלך משם לבקר את החופים, חוף MorMor מציע נופים יפים של גשר אורסונד. וכן Dragør South Beach הידוע ביופיו. בהתאם למזג האוויר, אפשר יהיה לטייל בשבילים או לטבול במים הצלולים. ואולי אפילו נזכה לחזות בכלבי ים.

שלכם בידידות,
ריקי שחם