שלי לנגלי היא היסטוריונית של האמנות, ותלווה אותנו במסע זה

וידוי קטן – ואני ממש מקווה שלא לירות לעצמי ברגל ולא לכרות את הענף עליו אני יושבת – לו זה היה תלוי בי, לא הייתי עובדת בחודשי הקיץ. או במילים אחרות, אני לא ששה לטייל בחודשים יולי- אוגוסט. חודשי הקיץ החמים בשילוב המוני התיירים המנצלים את חופשת הקיץ, מרתיע אותי. אלו תמיד המחשבות לפני שהמטוס ממריא ליעדו. חשוב לציין שהחשש תמיד מתבדה ושהחוויות תמיד שוות את המאמץ.

וכך היה גם השבוע. 

השבוע הדרכתי קבוצה של נשים מדהימות, כולן עברו מזמן את גיל הפנסיה. הטיול היה קצר יחסית, שישה לילות ושבעה ימים באנגליה הכפרית, אחד מחבלי הארצות היפים בעולם. 42 הנשים שהיו איתי, היו חקרניות, סקרניות ומלאות ידע עשיר ונהניתי עד מאוד מחברתן. 

על הטיול באנגליה הכפרית אספר לכם בפוסט הבא, כי היום אני רוצה לספר לכם על החלום שהגשמתי. 

המטוס שלנו נחת בנמל התעופה היתרו, בשעות הצהריים. מה שהותיר לנו אחר צהריים שלם, חופשי לטייל בלונדון היפה אינסופית. ואני שמתי פעמיי עם כל מי שרצתה להצטרף אלי למוזיאון הגלריה הלאומית הממוקמת בצידה הצפוני של כיכר טרפלגר.

אולי זה ישמע לאחדים מכם מטופש, אבל עבורי יש ציורים שלראות אותם בלייב הוא לא פחות מהגשמה של חלום. והפעם אני מדברת על יצירת המופת של הצייר הבלגי יאן ואן אייק ״נישואי הזוג ארנולפיני״, משנת 1434 המוצג בגלריה הלאומית בלונדון. זהו ציור שמן על עץ אלון שגודלו 69X82 ס”מ.

יאן ואן אייק (1390 לערך – 1441) היה צייר פלמי מהמאה ה-15, מהראשונים שציירו בשמן. בניגוד למה שנהוג לחשוב, ואן אייק לא המציא את הציור בשמן, אולם הוא שכלל את השיטה ויש שיאמרו שהביא אותה לרמתה הגבוהה ביותר.

ואן אייק נולד למשפחת ציירים, מורהו היה אחיו רוברט, ובגיל צעיר ביותר, הפך לצייר החצר של הנסיך פיליפ השלישי מבורגון. פעמים רבות שימש בשליחות הנסיך כאיש אמונו וב-1428 היה חבר במשלחת ששלח פיליפ לליסבון כדי לבקש את ידה של איזבלה מפורטוגל. דיוקן הכלה שצייר שכנע את הנסיך להינשא לה. הוא נותר בשירותו של פיליפ, שהיה תמיד נדיב אליו, עד מותו.

למרות שהיו לו תלמידים בודדים, ובחייו הקצרים לא הותיר אחריו עבודות רבות, ליצירתו של ואן אייק היתה השפעה עצומה על דורות של ציירים שבאו אחריו וביניהם יאן ורמיר. 

 ציורו המפורסם ביותר “נישואי הזוג ארנולפיני”, שצויר בשנת 1434, נחשב בכל סקר לאחת מ-50 יצירות האומנות החשובות בעולם. יצירה זו נותרת מסתורית על אף ריבוי הפרטים שבה. 

בתמונה נראה הבעל ג’ובאני, סוחר עשיר שחי בעיר ברוז’, עומד בצד שמאל. הוא מחזיק בידה של ג’ואנה אשתו, שצדה השמאלי פונה אל המתבונן, ומרים את ידו השנייה לשבועה. בני הזוג מוצגים בחדר מפואר למדי ובו מיטה, החדר שימש כנראה כחדר קבלה, שכן זו הייתה האופנה בצרפת ובבורגון שבה שימשו מיטות בחדרי קבלה לישיבה.

שתי הדמויות לבושות בגדים עשירים מאוד המדגישים את מעמדם החברתי הגבוה. ג’ובאני, הבעל, נראה לבוש בגלימה חומה ויוקרתית שבשוליה פרווה, וחובש כובע צילינדר. אשתו ג’ואנה עטופה בבגד ירוק עשיר, עשוי קטיפה ומעוטר בפרווה. נראה שהיא בהיריון. כלב עומד בין בני הזוג, סימן היכר נוסף למעמד גבוה וכן סימן לנאמנות ושלום בית, ערכי הנישואים החשובים של התקופה.

פרט נוסף מסקרן וחשוב בתמונה היא המראה בקצה החדר. במראה משתקפות מן הגב, דמויות בני הזוג, ודמות נוספת, ככל הנראה האמן. הציור חתום, רשום ומתוארך על הקיר מעל המראה: “יאן ואן אייק היה כאן 1434”. 

סגנון התמונה הוא ריאליסטי, תיאור הדמויות והפריטים יורד לפרטי פרטים, תוך דייקנות בהדגשת המרקמים השונים של העצמים. מומלץ בחום בביקורכם הבא בלונדון.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

קריסטינה לוקרי תלווה אותנו בתערוכה 

חברים וחברות, הרשו לי להמליץ לכם על ביקור בתערוכה המוקדשת לעבודותיו של מארק שאגאל, באטלייה דה לומייר, אשר ברובע ה 11 בפריז, מרכז אמנות ייחודי שבו מוצגות יצירות קלאסיות בתצוגות סוחפות המלוות במוזיקה ובווידאו.

מארק שאגאל נולד בשם מוישה סגל בשנת 1887, למשפחה יהודית בעיר קטנה בבלארוס של ימינו, אז חלק מהאימפריה הרוסית.

בזמן לידתו, מחצית מהאוכלוסייה במכורתו היו יהודים ועיר ציורית זו בה היו בתי כנסת רבים, השפיעה על יצירתו כל חייו. 

שאגאל היה הבכור מבין תשעה ילדים. אביו, הועסק אצל סוחר הרינג, ואמו, פייגה-איטה, מכרה מצרכים מביתם. אביו עבד קשה, נשא חביות כבדות, שאגאל כתב על אותן שנים ראשונות: יום אחר יום, חורף וקיץ, בשש בבוקר, קם אבי והלך לבית הכנסת. שם הוא אמר את תפילתו הרגילה עבור מת או אחר. בשובו הכין את הסמובר, שתה תה והלך לעבודה. עבודת גיהנום. למה לנסות להסתיר את זה? שום מילה לעולם לא תקל על גורלו של אבי… אך תמיד היו שפע של חמאה וגבינה על שולחננו. לחם מרוח בחמאה, כמו סמל נצחי, מעולם לא יצא מכפות ידיי הילדותיות״.

בהיותו תלמיד תיכון, הבחין יום אחד בתלמיד אחר אשר צייר במסדרונות בית הספר. שאגאל המוקסם ניגש לספרייה, בחר מתוכו ספר והחל להעתיק את התמונה הראשונה שנקרתה בדרכו. הקסם התרחש ומאז מעולם לא היה יום בו שאגאל לא עסק בציור או ביצירה בכלל. 

הביוגרף של שאגאל מציין שבתקופה ההיא ברוסיה האימפריאלית, היו ליהודים שתי דרכים להצטרף לעולם האמנות: האחת הייתה להסתיר או להכחיש את השורשים היהודיים של האדם, השנייה – זו שבחר שאגאל – להוקיר ולבטא בפומבי את השורשים היהודיים שלו על ידי שילובם באמנות.

ואכן הרוח החסידית היתה הבסיס ומקור ההזנה לאמנותו, נופי ילדותו היו מחסן הדימויים החזותיים שלו – עם הרחובות המושלגים, בתי העץ, בעלי החיים והכנרים הנמצאים בכל מקום. סצינות ילדות כל כך בלתי נמחקות במוחו ומטען רגשי כל כך עוצמתי שאפשר היה לשחרר באמצעות חזרה אובססיבית על אותם סמלים ומראות.

הרבה בעבודתו של שאגאל מתהפך – דגים עפים בשמיים, ערים צומחות כלפי מטה אל האדמה, חיות מכל הסוגים מסתובבות על פני הדף. והוא רוצה לשחרר את כולם ולהעניק להם חופש של תנועה. 

בזמן מלחמת העולם השניה, כאשר חי בארצות הברית, כתב שאגאל על עבודתו: ״הילד מחפש משהו, מחפש עדינות כזו מיוחדת, הצבע הזה שיורד ככוכבים מהשמים ונוחת, בהיר ושקוף, כמו שלג על גגותינו. מאיפה הוא השיג את זה? איך זה יגיע לילד כמוהו? אני לא יודע למה הוא לא מצא את זה בעיר מולדתו. אולי הילד “משוגע”, אבל “משוגע” למען האמנות. אני חרוט בלב של הילד, אבל הוא עדיין ‘עף’, הוא עדיין שואף להמריא, יש לו ‘רוח’ בראש”.

הנושאים המרכזיים ביצירתו של שאגאל הם מיתולוגיה, דת ומעל לכל, אהבה. יצירותיו היו מלאות בפולקלור יהודי ובאגדות, בסיפורי התנ”ך, הברית החדשה ואף המיתולוגיה היוונית. אפילו הקרקס היה מקור השראה עבורו.  

השמחה בולטת מאד ביצירתו של שאגאל – היא חיה ומלאת חיים, מלאה בדמיונות בלתי אפשריים, מכושפים. כפי שמראה התערוכה המקסימה הזו, סיר ערבוב קסום של צבע וסמליות.

אל תחמיצו.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

אנחנו חזרה בישראל לאחר 8 ימים יפהפיים בדמנרק. תודה לכל האנשים הנפלאים אותם פגשתי, נעמתם לי מאד. מקווה שניפגש שוב במהרה בטיול אחר.  בסוף השבוע הקרוב, מתוכננת נסיעה לכבוד בת מצווה של ילדה קסומה, בני משפחתה וחבריה הקרובים. והפעם  5 ימי תרבות ואומנות בפריז רבתי. על אף שהנסיעה מוזמנת מראש וסגורה לקהל הרחב, רציתי לחלוק איתכם מקום יוצא דופן ביופיו שבו נבקר – הבית של הצייר קלוד מונה בג’יברני.

קלוד מונה (1840 – 1926), צייר צרפתי ואחד ממייסדי האימפרסיוניזם. כישרון הציור שלו בלט עוד מילדות ומחברות בית הספר שלו היו עמוסות ברישומים שעשה. 

את הקריירה שלו הוא החל כאמן ביצירת דיוקנאות בעיר הנמל לה האבר. בשנים הבאות הוא נדד בין פריז, לונדון, הולנד בניסיון להימלט ממלחמת פרוסיה-צרפת. בבירה האנגלית הוא פוגש את סוחר האמנות פול דוראנד-רואל, שיהפוך למקור ההכנסה העיקרי שלו בהמשך הקריירה. ב-1871 חזר לצרפת, והשתתף בתערוכה הראשונה של האימפרסיוניסטים העתידיים, אשר כונתה “תערוכת האימפרסיוניסטים”, על שם ציור של מונה “התרשמות (אימפרסיה), זריחה”, ציור אשר זכה להצלחה רבה ומשך את עינם של סוחרי ומבקרי האומנות. 

למרות הצלחה זו, משאביו הכספיים הדלים של מונה, המשיכו להביא אותו ואת משפחתו לחיי נדודים. עד שלבסוף ב-1883 התיישב בכפר ג’יברני שבנורמנדי.

ג’יברני היא קומונה וכפר צרפתי קטן הממוקם בנורמנדי. שמו העולמי היום, ידוע בעיקר בזכות הבית והגנים של קלוד מונה אך עיירה זו כונתה גם “כפר הציירים” בגלל ריבוי הציירים שהתיישבו בה.

הכפר מורכב בעיקרו משני רחובות על צלע גבעה עם בתים נמוכים המכוסים בוורוד או ירוק גס עם גגות צפחה ומעוטרים בוויסטריה ובשלל פרחים. הרחובות הללו מצטלבים עם סמטאות צרות העוברות במורד הגבעה. מה שמשך את הציירים להקים בעיירה הציורית את בתי המלאכה שלהם.

כאמור בשנת 1883 עבר האמן לכפר ג’יברני. תחילה הוא שכר בית כפרי, מוקף על ידי גן, ומאוחר יותר, כשזכה להכרת המבקרים ועבודותיו החלו להימכר, רכש מונה את הבית. הוא התגורר בו עם משפחתו במשך 43 שנים, עד מותו ב-1926.

הוא שיפץ את הבית לחלוטין, עד שהפך למעון יפהפה, קירותיו החיצוניים צבועים וורוד ותריסים ירוקים. את האסם הסב מונה לסטודיו בו צייר. 

את חלקת האדמה מונה טיפח בעזרת צוות של שישה גננים, והפך אותה לגינת מים מזרחית בסגנון הגנים היפניים, לדבריו על מנת “לשמח את העין וכדי שיהיו מוטיבים לציור”. מונה שתל על גדות האגם עצי פרי, עצי ערבה, וויסטריה, אזליאות וקני במבוק. כיום ידוע המתחם בשם “גן המים” (Jardin d’Eau) או “הגן היפני” שכן ההשראה לתכנונם של האגם ושל הגן שמסביבו מקורה בהשפעה יפנית. על האגם נבנה גשר עץ, שנצבע בירוק, לפי דוגמה מתחריט יפני.

את פני המים כיסה בצמחי נימפיאות אקזוטיות. למעשה הגן והאגם בפרט הפכו למוקד חייו ובמשך יותר מעשרים וחמש שנה צייר שם כמה מהציורים המפורסמים ביותר שלו. כל אלה היוו השראה ליקום הציורי המקביל שיצר על הקנבס, שיר הלל ליפי הטבע. 

המים כמוטיב משכו את מונה בחבלי קסם. השתקפויותיהם המשתנות ללא הרף, יצרו בו את הרשמים החמקניים ביותר של הטבע, האור והצל, אותם רצה ללכוד בציוריו. 

מונה אמר על עצמו שהוא מתפתה לשירת המקום, שאותו ראה כ”ציור מבוצע ישירות מהטבע”. 

בשנת 1966, על פי צוואתו של מישל מונה, בנו השני של הצייר, הבית, האוספים והגנים שלו, נכנסו למורשת האקדמיה לאמנויות יפות. ובשנת 1980, נחנך רשמית דומיין דה ז’יברני ומפתח לציבור הרחב. האקדמיה הבטיחה בכך את שימור הנופים הידועים, האהובים, והמצוירים על ידי קלוד מונה.

ממליצה לכם בחום שלא לפסוח על המקום, המרוחק רק כשעה מפריז, בביקורכם הבא בעיר האורות.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

 

 

נשאר עוד קצת בניו יורק ועדיין בתמה של ״ריקוד״.

35 דקות הליכה מהמטרופוליטן נמצא מוזיאון חשוב לא פחות, הלא הוא ה״מומה״, המוזיאון לאמנות מודרנית (Museum of Modern Arts). 

באמצע שנות ה-20, שלוש נשים, אבי אולדריץ’ רוקפלר (אשתו של ג’ון רוקפלר הבן) ושתיים מחברותיה, פטרוניות האמנות החשובות בעיר, תופסות את הצורך להציע אלטרנטיבה למדיניות השמרנית של המוזיאונים המסורתיים בארצות הברית.

הן הצליחו לשכנע פטרוני אומנות נוספים, ויחד הם החליטו ליצור מוסד המוקדש אך ורק לאמנות המודרנית שתפקידו יהיה להיות לשמר יצירות ידועות אך מעל הכל לפתוח את שעריה לאמנים צעירים עכשוויים. 

ב-7 בנובמבר 1929, אורגנה תערוכה גדולה בבניין Heckscher בשדרה החמישית, שהפגישה את פול סזאן, וינסנט ואן גוך, פול גוגן ואחרים. 

מאז המוזיאון לא הפסיק לגדול ולהתפתח ולהרחיב את הפלטפורמות המבקשות להנגיש את האמנות המודרנית לקהל ולתת בית לאומנים להמשיך ביצירתם. 

המוזיאון הממוקם ברחוב 53 מערב מספר 11 (בין שדרות 5-6), מציג תערוכות קבועות ומתחלפות של אמנים ויוצרים מכל תחומי האמנות: פיסול, ציור, צילום, קולנוע ועוד.

“הריקוד” (בצרפתית: “La Dance”) הוא ציור משנת 1909 מאת הצייר הצרפתי אנרי מאטיס (לציור גרסה מאוחרת יותר המוצגת במוזיאון ההרמיטאז’ בסנט פטרסבורג).

אַנְרִי מָאטִיס (1869 – 1954) היה צייר ופסל צרפתי, נחשב לאחד האמנים הגדולים של המאה ה-20 בסגנון הפוביסטי. הפוֹביזם (בצרפתית “fauves”: חיות פרא) הוא זרם בציור המודרני שמרכזו היה בצרפת, ופעל בשנים 1905–1907. משמעות השם היא “הזרם הפראי”. הפוביזם מתאפיין בפשטות הצורות והנוף, בשימוש רב באור וצל ובשימוש בצבעים עזים במיוחד, טהורים היוצאים ישירות מהשפופרת ללא ערבוב.

היצירה מתארת חמש דמויות נשיות עירומות הרוקדות במעגל באופן אקסטטי, מראות את משיכתו של מאטיס לתיאור הרמוני ופרמיטיבי של האדם בתוך הטבע.

משיכה זו מעוצבת אל דימוי מטאפורי של שחרור מן התרבות, אל תוך מרחב של חלום.

הדמויות מחוללות במעגל סגור, משדרות מסר של שחרור רגשי מצד אחד, והמייצר כוח של קהילתיות, מצד שני. הסביבה, להבדיל מציורו של דגה אותו הבאתי בשבוע שעבר, איננה מוחשית ונטולת מאפיינים ספציפיים.

הציור הנחשב לאחת מיצירותיו הידועות ביותר של מאטיס, מוצג במוזיאון המומה שבניו יורק.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

בטיול האחרון לניו-יורק, הגשמתי חלום ישן שלי, לראות את ציורו של אדגר דגה כיתת הריקוד (משנת 1874) המוצג במוזיאון המטרופוליטן של האמנות ההיסטורית המכונה בפשטות “המט” (באנגלית: The Met).

זהו מוזיאון האמנות הגדול בעולם, ואחד המוזיאונים הגדולים והחשובים בעולם, השוכן בשדרה החמישית בצדו המזרחי של הסנטרל פארק במרכז מנהטן שבניו יורק. 

במוזיאון מוצגים למעלה משני מיליון מוצגים מתחום האמנות הקלאסית, האמנות העתיקה, האמנות המצרית, האסייתית, האפריקאית, האסלאמית והמודרנית, המוצגים ב-19 אגפי המוזיאון.

רבות מהיצירות המפורסמות בעולם, מוצגות במוזיאון זה וקצרה היריעה מלכתוב על כולן, לכן בחרתי בציור שאני אוהבת באופן אישי, מעשה ידיו של הצייר והפסל אדגר דגה (1834 – 1917).

דגה נולד בפריז למשפחה מהמעמד הגבוה, אביו הבנקאי עודד את נטיותיו האומנותיות והוא זכה ממנו לתמיכה רבה בהגשמת ייעודו האומנותי. 

דגה צייר נשים, כובסות, בעיקר אנשים קשי יום. היום הוא ידוע ומזוהה בפרט בזכות ציורי הרקדנים שלו. הוא נותן דגש על המימד הפיזי של הדמויות אותן צייר: מצד אחד הבלרינות משקפות תנועה קלילה וזורמת וגופניות אתלטית, לעומת ציורי הכובסות שלו המציגות גופניות כבדה ומוצקה. 

כל חייו דגה צייר בסטודיו בביתו, כאשר הדמות האנושית היא הנושא העיקרי של ציוריו.

״כיתת הריקוד״ משנת 1874, ציור שמן על בד, אחת מיצירותיו הידועות ביותר, זכה להצלחה מהרגע הראשון בו הוצג. לפני שהחל את הפרויקט הזה, הוא צייר רקדנים רבים בסטודיו שלו ועשה רישומי עיפרון וציורי שמן של בלרינה אשר אפשרו לו לחקור בגדים ומיקומים שונים, תוך שימוש ברקדנים בודדים ובקבוצות של רקדנים כדי ליצור אפקטים מגוונים.

האלגנטיות הנשית של סדרת רקדני הבלט כבשה רבים מקהל האמנות שהאמינו שנשים ביומיום אינן מיוצגות באמנות. לכך הוסיפה כמובן היכולת שלו ללכוד בלרינות בצורה כל כך חיננית ומדויקת אשר מדגימה את התפיסה האסתטית הייחודית שלו בלכידת דמות האדם.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

שנה אזרחית טובה לכולכם. איך ביליתם את השנה החדשה?

את שלי ביליתי עם כל בני משפחתי האהובים ב״תפוח בגדול״. כן ״ניו יורק ניו יורק״, העיר האינסופית שלא נחה לעולם. אני מודה שהטיסה הארוכה תמיד מרתיעה אותי אבל כשאני כבר אחרי התורים של ההגירה בנמל התעופה, נכנסת למונית הצהובה, החיוך מתפשט לאיטו על הפנים וההתרגשות הזורמת בגוף אינה דומה לדבר. 

 ניו יורק היא תמיד כל מה שניתן לדמיין ואף יותר מזה. 

העיר המגוונת הזו בנויה מחמישה רבעים המהווים יחידות מנהליות ראשיות שלה, אך גם איזורים שונים מאד זה מזה, בעלי צביון ואופי שונים לחלוטין. הרבעים הם מנהטן, ברוקלין, קווינס, ברונקס וסטטן איילנד. 

בלתי אפשרי להקיף חוויות של שבועיים בניו-יורק, זהו ללא ספק ביקור שלא ישכח לעולם. 

גורדי השחקים של מנהטן, המוזיאונים של ברוקלין, המעבורת לסטטן איילנד ממנה נשקף קו החוף המרהיב של מנהטן ופסל החירות, גן החיות המרשים ביותר בברונקס ומוזיאון התמונה הנעה בקווינס (מוזיאון אשר מתמחה בטכנולוגיה ובהיסטוריה של הקולנוע, חוויה בלתי נשכחת לילדים).

האטרקציות לתייר הן כה מגוונות, מסלולי הטיול לא נגמרים וכמובן חיי התרבות והלילה השוקקים.

בחרתי להתמקד דווקא בתערוכה של אדוארד הופר במוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית או בקיצור “הוויטני”, מוזיאון לאמנות מודרנית ואמנות עכשווית הממוקם במנהטן. האוסף הקבוע של המוזיאון מכיל למעלה מ-12,000 יצירות אמנות מודרנית במדיות שונות. 

עבור אדוארד הופר, ניו יורק הייתה עיר שהתקיימה בתודעה וגם על המפה, מקום שהתעצב דרך חוויה חיה, זיכרון ודמיון קולקטיבי. זו הייתה “העיר האמריקאית שאני מכיר והכי אוהב” אמר. העיר ניו יורק הייתה ביתו של הופר במשך כמעט שישה עשורים (1908-67), תקופה שמתפרשת על כל הקריירה הבוגרת שלו. במהלך חייו עברה העיר התפתחות אדירה – גורדי שחקים הגיעו לגבהים שוברי שיא, אתרי בנייה התרוצצו על פני חמשת הרובעים, ואוכלוסיה מגוונת יותר ויותר פרחה. 

התיאורים של הופר את ניו יורק הם בעיקר לא מאוכלסים, הוא התנער מקו הרקיע האייקוני של העיר ומציוני הדרך הציוריים, כמו גשר ברוקלין ובניין האמפייר סטייט, אלא במקום זאת, הופר הפנה את תשומת לבו למבנים הבלתי מוזכרים שלה ולפינות המרוחקות יותר שלה. הוא נמשך להתנגשויות של חדש וישן, ציבוריים ופרטיים שתפסו את הפרדוקסים של העיר המשתנה. 

ניו יורק של אדוארד הופר משרטטת את תחושת ההיקסמות המתמשכת של האמן מהעיר, וחושפת ניו יורק שהיא ביטוי של הופר עצמו לא פחות משהיא תיעוד של העיר סביבו.

התערוכה מוצגת עד ה-5 במרץ 2023. אל תפספסו.

שלכם בידידות,
ריקי שחם  

האגרטל הכחול הוא ציור שמן על בד משנת 1889 מאת פול סזאן. הקומפוזיציה מתרכזת בדיוק באגרטל המונח על השולחן. 

מיקומו הנוכחי של הציור הוא מוזיאון ד’אורסיי, פריז.

הציור מתאר פרחים באגרטל כחול וכמה פירות על פני השטח. קטעים של שתי מסגרות תמונות נראים ברקע הציור וחיפוי קיר היוצר אלכסון קל על פני התמונה.שולחן עומד בחזית, מוסתר משני קצוות צידי התמונה. הקצה התחתון של השולחן נמצא מעט מעל הקצה התחתון של התמונה, והוא כמעט מקביל לציור.

במקום לייצג פרחים בפריחה, סזאן התעניין כאן יותר בחקר הצבע. שוב, הנושא משמש לקידום אחד מהעיסוקים העיקריים שלו כאמן: חקר השפעת האור על אובייקטים, והווריאציות בצבע הנובעות מכך.

הפשטות והפיכחון לכאורה של ציור זה רחוקים מההתרגשות והעושר המצויים בקומפוזיציות הפרחוניות של רנואר. החלל נוצר על ידי משחק חכם של קווים אנכיים ואופקיים, ועל ידי חלוקה שווה של נפחים, בעוד שההרמוניה הכוללת מושגת באמצעות שימוש עדין בהצללות שונות. 

״טבע דומם” (Still life) הוא נושא באמנות פלאסטית (בעיקר בציור), העושה שימוש בתיאור אובייקטים יומיומיים שונים כגון צמחים ופרחים, פירות, פריטי מזון, כלי בית וכדומה. 

כעשר שנים קודם לכן, סזאן כבר צייר טבע דומם רבים עם פרחים, אבל הוא מוסיף כאן אלמנט חדש: תפוחים, הבולטים בצבעם, ומזכירים את ציורי טבע דומם עם פירות שהם הרבה יותר נפוצים ביצירתו מציורי פרחים. יש שאומרים שסזאן הסביר את בחירתו: “אני מוותר על פרחים. הם קמלים מהר מדי. פירות אמינים יותר”. ללא ספק, חיבור שני הנושאים העשיר את הציור הזה.

מזכירה לכם את תערוכת הווידאו ב Atelier des Lumières שבפריז המוקדשת לסזאן אשר מציגה עד ה-18/12.

שלכם בידידות,
ריקי שחם 

פול סזאן ( 1839 – 1906) הוא צייר צרפתי, אחד מגדולי האמנים הפוסט-אימפרסיוניסטים, יצירתו ורעיונותיו השפיעו על התפתחות האמנות במאה ה-20, ובייחוד על זרם הקוביזם.

סזאן נולד בעיר אקס-אן-פרובאנס למשפחה בורגנית מבוססת. בצעירותו פנה ללימודי משפטים בעידודו של אביו, ששאף שבנו יהיה בנקאי כמוהו, אך נטיית ליבו היתה אמנותית.

“סזאן, האורות של פרובנס” תערוכה המוצגת בימים אלה בפריז, מציעה מסע אל לב היצירות המרכזיות של האמן, בעקבות הגיבור בעבודותיו של האמן – הטבע כפי שהוא מונצח בחבל הולדתו של האמן פרובנס.

דרך מסע נושאי, אינטימי ואינטרוספקטיבי, חושפת התערוכה הסוחפת את המהומה האינטימית של סזאן, את עוצמת הקונסטרוקציות שלו, את יחסו לאור ולצבעים ואת הקשר שלו עם הטבע, שנשאר המודל הגדול ביותר שלו. ההתייחסות של סזאן אל הטבע היא על סף האובססיבית. וגם הצופים בתערוכה שהיא וידאו-ארט ענק המוקרן על קירות המוזיאון, נמצאים שקועים בטבע, עטופים תחת העלווה הגדולה של עצים ויערות, פארקים וגנים שבהם נופשים נחים ומתרחצים בחיק הטבע. 

במהלך שנות השמונים של המאה ה-19 גיבש סזאן את הסגנון המאפיין אותו מכל: הצבע כאמצעי ליצירת פרספקטיבה, וזאת בניגוד לשיטה המקובלת יותר בתקופתו, שיטת האור-צל. 

בציור שבפניכם מוצגת הגירסא שלו ללדה והברבור, ציור שמן משנת 1882. 

הסיפור המיתולוגי הידוע על זאוס שהתאהב בלדה, אשתו של טינדראוס מלך ספרטה ואמה של הלנה היפה מטרויה. במיתולוגיה היוונית ישנן גרסאות מעט שונות למיתוס של לדה והברבור.על פי אוריפידס, זאוס הבחין בלדה בעלת היופי המרהיב, בעת שרחצה בנהר, ערב כלולותיה. זאוס שחשק בה, התחפש לברבור רב יופי ופיתה אותה. 

“לדה והברבור” מאת פול סזאן הוא אחד הנושאים המיתולוגיים המעטים שלו במכלול יצירתו. זו גם אחת היצירות החושניות היותר גלויות של סזאן. לדה מתוארת כשהירך שלה מתעקל בצורה דרמטית, ולחייה סמוקות. מקור הברבור כרוך סביב פרק כף היד שלה.

תערוכה זו מוצגת באטלייה דה לומייר אשר ברובע ה 11 שבפריז, זהו מרכז אמנות ייחודי שבו מוצגות יצירות קלאסיות בתצוגות סוחפות המלוות במוזיקה ובווידאו.

התערוכה מציגה עד ה 18 בדצמבר.
מומלץ בחום. 

שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

שלום לקוראיי. ידוע לכל קרוביי וחבריי שהמים הם חלק משמעותי מחיי, כל ערב כשאיני בטיולים בניכר, אני יורדת אל חוף ומטיילת בו, לעיתים בחברה ולעיתים בגפי. מזג האוויר המעט סתווי של אמצע נובמבר במפרץ חיפה, הזכיר לי עבודה נוספת של וינסנט ואן גוך בשם ״חוף סכוונינגן במזג אוויר סוער״.

ציור זה מאוגוסט 1882 מציג את החוף בסכוונינגן, לרגלי הים הצפוני במרחק של כמה קילומטרים מהאג, ביום סוער. 

ואן גוך ציירו במהירות, על חוף הים עצמו באוויר הפתוח, על כן ציור, סביבו רוח חזקה ומנשבת חול שכמעט והעיפה אותו מרגליו. הוא הצליח לגרד את רוב החול שנדבק בציור הרטוב, אבל מקצתו נותר בכל זאת בתוך שכבות הצבע.

הציור הוא תצפית אימפרסיוניסטית על נופי הים בעל גווני אפור ובעל קומפוזיציה המחולקת לשלושה אזורים אופקיים: שמיים אפורים ומאיימים עם עננים כהים וכבדים, הים ירקרק-אפור עם קווים של גלים לבנים המתנחשלים אל החוף, ולבסוף החוף ודיונות החול בגוונים חומים, ועשבים ירוקים. 

על החוף נשות דייגים במטפחות לבנות, צופות בקבוצת גברים עם סוסים ועגלה העומדת למשוך סירת דייגים בחבל המחובר אליה כדי להביאה בבטחה לחוף. 

הציור (34 על 51 ס״מ) אוחסן בבית משפחת ואן גוך, יחד עם עבודות מוקדמות רבות אחרות, והושאר מאחור בעליית הגג כשהמשפחה עזבה ב-1886. הציור התגלגל לרשותו של נגר, סוחר גרוטאות וסוחר טבק. לבסוף עבר בירושה לבתו של האחרון והיא תרמה אותו למדינת הולנד עם מותה ב-1989.

הציור נמצא במוזיאון על שם וינסנט ואן-גוך באמסטרדם. 

שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

סנט-מארי הוא הנושא של סדרת ציורים שעשה וינסנט ואן גוך בשנת 1888, כאשר התגורר בארל, הוא יצא לטיול בסנט-מארי-דה-לה-מר בים התיכון, שם צייר מספר ציורים של נוף הים והעיר.

ואן גוך יצא לטיול בן שבוע כדי להתאושש מבעיות הבריאות שלו וליצור  על שפת הים. באותה תקופה, סנט-מארי היה כפר דייגים קטן עם פחות ממאה בתים.

תוך ימים ספורים הוא צייר שני ציורי ים, אחד מהכפר ותשעה רישומים. אחד הציורים היה סירות הדייג שנמצא היום במוזיאון ואן גוך אשר באמסטרדם.

אל תחמיצו.
שלכם בידידות,
ריקי שחם