פיית׳ גנקינסון היתה המדריכה שלנו בטיול זה.

שלום לכל הקוראים והקוראות היקרים והיקרות.

כולנו עוברים ימים קשים ביותר מאז אותה שבת ארורה בשבעה באוקטובר. וסיפורי הזוועות ממשיכים להגיע והלב ממאן להאמין. 

גם היום שבת, בוקר שבת, והחלטתי שלמרות הכאב והצער, אני חוזרת לכתוב ולספר על טיולים וחוויות, אומנות, היסטוריה, מיתולוגיה ויופי. וכל מה שהופך את החיים לחזקים מהכל, ובעיקר לכאלה ששווה לחיותם, למרות למרות הכל.

אז נמשיך? מקווה שאתם איתי.

אנחנו ביום הרביעי שלנו בדרום-מערב אנגליה הכפרית. עוזבים את בריסטול לכיוון מחוז דבון, הידוע גם בשם דבונשייר.

פרט חשוב כדי לסבר את האוזן: החלוקה המנהלית של אנגליה היא בחלקה למטרות אדמיניסטרטיביות ובחלקה למטרות טקסיות. ברמה מנהלית, באנגליה 9 אזורים ואילו ברמה מסורתית/טקסית, אנגליה מחולקת ל-48 מחוזות מסורתיים.

דבון הוא מחוז מסורתי/טקסי אשר נמצא במחוז המנהלי של דרום-מערב אנגליה ושטחו למעלה מ-6700 קילומטרים רבועים כך שמדובר באחד המחוזות הגדולים ביותר בממלכה. 

המחוז מיוחד בגיוון הרב שבו. למחוז רצועות חוף גם מדרום וגם מצפון. שתי רצועות החוף כוללות הרים וחופים חוליים, ועל כן, מפרציה הרבים של דבון מכילים ערי נופש רבות, כפרי דייג ונמלים. פנים המחוז הוא כפרי ופחות מיושב יחסית לשאר מחוזות אנגליה. בדרום, תוכלו להנות מזיו יופיים של חולות מוזהבים בתוך מה שמכונה ״הריביירה האנגלית״ ובצפון מצוקים פראיים המשקיפים על חופי האוקיינוס.

עם החופים המדהימים ומצוקי הנשברים אל הים, אין זה פלא שמפיקי סרטים רבים ראו לאורך השנים בדבון מקום צילום אידיאלי, וסרטים רבים צולמו כאן לאורך השנים. ביניהם על ״תבונה ורגישות״, ״בארי לינדון״, ״בשארית היום״ ועוד. ארתור קונן דויל כונן את עלילת ספרו ״כלבם של בני בסקוויל״ בדבון, כמו גם אגתה כריסטי שלה היה בית נופש בדבון אותו כינתה ״המקום המקסים ביותר בעולם״ ושם גם התרחשו רבים מספרי המתח שלה. 

יש שפע של דברים לעשות בדבון, ללא קשר לתקופת השנה. אך בשל לוח הזמנים הקצר שלנו – נאלצנו לעשות בחירות קשות ולהתמקד בחלק קטן מן האטרקציות הקסומות שיש למקום להציע. 

ועל כך בהרחבה, בפוסט הבא.
שימרו על עצמכם.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

ג׳יין גולריי היא המדריכה שלנו בבריסטול 

ביום השלישי נסענו מבאת׳ לסטונהנג’, אנדרטה פרהיסטורית במישור סולסברי. סטונהנג’ הוא אחד מהאתרים הפרהיסטוריים המפורסמים בעולם, הארכיאולוגים סוברים שהאבנים העומדות הוצבו במאה ה-22 לפנה”ס, והסוללה המקיפה אותם ביחד עם התעלה, המרכיבים את החלק הקדום ביותר של המונומנט, מתוארכים למאה ה-31 לפנה”ס. זהו אחד מציוני הדרך המפורסמים ביותר בבריטניה, אייקון תרבותי בריטי, הנמצא בבעלות הכתר האנגלי.

האתר הפרהיסטורי מורכב מתעלה מעגלית רדודה שעל גדתה הפנימית בנויה סוללת עפר המקיפה מעגל גדול של אבנים עומדות שבמרכזו חמישה טריליתונים בצורת פרסה.

המילה טריליתון נגזרת מהביטוי היווני “בעל שלוש אבנים” (טרי – שלוש, ליתוס – אבן). זהו מבנה המורכב משתי אבנים אנכיות התומכות באבן שלישית המונחת בצורה אופקית בראשן. 

בנוסף לסטונהנג’, האבנים הללו מופיעים במקדשים המגליתיים במלטה, וגם הם כלולים ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק”ו.

כל אחת מהאבנים היא בגובה של כ-4 מטרים, ברוחב של 2.1 מטרים ובמשקל של כ-25 טון, ובראשן אבני משקוף אופקיות מחברות. 

התרבות שבנתה את סטונהנג’ לא הותירה אחריה שפה כתובה כלשהי, והיא עתיקה בהרבה מהתרבויות הראשונות שהותירו אחריהן כתובות כלשהן. במשך השנים הציעו מספר מומחים כי בבניית סטונהנג’ נעשה שימוש בשיטות על-טבעיות בהנחה  שכמעט בלתי אפשרי להזיז אבנים בגודל זה.

ההשערות לגבי תפקידו של האתר כוללות מצפה כוכבים (בגלל מיקומו בנקודות הקשורות ליום הארוך והיום הקצר ביותר בשנה) או אתר דתי כלשהו. בשנים האחרונות הועלו תאוריות שלפיהן סטונהנג’ שימש כאתר קבורה לאריסטוקרטיה המקומית (משקעים המכילים עצמות אדם מתוארכים לשנת 3000 לפני הספירה).

מסטונהנג’ המשכנו לבריסטול, עיר עתיקה אשר הייתה נמל חשוב כמעט אלף שנים. העיר נבחרה על-ידי ה”סאנדיי טיימס”  למקום הטוב ביותר לחיות בו בבריטניה במשך ארבע שנים ברציפות.

בריסטול היא העיר השישית בגודלה באנגליה, בעלת היסטוריה ימית חזקה וסצנת אמנות תוססת, שילוב מושלם בין בניינים ישנים וחדשים. בבריסטול קתדרלה מרשימה שחלקים ממנה נבנו במאה ה־12, ואוניברסיטה, שנחשבת לאחד המוסדות היוקרתיים באנגליה של היום אחרי אוקספורד וקמברידג’. 

בעיר צמחה גם סצינת מוזיקה בולטת בשנות התשעים, עם להקות כפורטיסהד ומאסיב אטאק.

יצאנו לסיור רגלי בעיר העשירה באומנות רחוב, העיר היא ביתם של כמה עבודות של בנקסי, כמו גם מספק עצום של ציורי קיר אחרים. בעיר אין מרכז אחד, אלא כמה, החיים מתנהלים שם בכמה שכונות, ולכל שכונה יש מרכז ואופי משלה. בעיר חנויות קטנות ומתוקות בכל פינה ומרתק להסתובב בה. 

כמובן שלא ניתן להתעלם מהגשר התלוי המפורסם קליפטון, ציון הדרך המפורסם ביותר של בריסטול. הגשר תלוי גבוה מעל נהר אבון, הוא נפתח לציבור בשנת 1864 וכמעט 10,000 כלי רכב נוסעים עליו מדי יום.

סיימנו את היום הסיור ב-SS Great Britain, מוזיאון בתוך ספינת קיטור משנת 1843. זו הייתה ספינת הנוסעים הגדולה בעולם בשנים 1845 עד 1854, ספינת הקיטור הראשונה מברזל שחצתה את האוקיינוס האטלנטי, תוך 14 ימים בלבד.

נשארנו ללון באחד המלונות המקסימים שבבריסטול, המשקיפים אל הים, אוזרים כוחות לקראת היום הרביעי בטיול.

היכן ביקרנו? על כך בפוסט הבא.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

בסיור זה תלווה אותנו שאניה ג׳נקינז, מדריכה במוזיאונים בעיר המתמחה באזור זה.

את היום השני בטיול שלנו עשינו בעיר באת׳ (Bath).

כפי שכבר התחלתי לספר בפוסט הקודם, באת׳ היא עיר במחוז סאמרסט שבדרום-מערב אנגליה, שמה ניתן לה על שם המרחצאות הרומיים שבה, שהוקמו מסביב למעיינות החמים היחידים במדינה.

באת’ נחשבת לאחת הערים היפות באנגליה בזכות השילוב והתיאום בין הסגנונות האדריכליים הרבים המצויים בה. העיר הפכה לאתר מורשת עולמית של אונסק”ו בשנת 1987, זו העיר היחידה בבריטניה שהוגדרה כאתר מורשת עולמית של אונסק”ו.

יש מאות דברים לראות ולעשות בבאת’ ולנסות להספיק הכל בפרק זמן כה קצר – טוב, מדובר באתגר רציני.

העיר היא ביתם של מגוון מוזיאונים מרתקים, כולל סהר המלכותי, שבו תוכלו להחזיר את הזמן לאחור כדי לחוות את החיים בריג’נסי באת’, והמוזיאון הייחודי לאמנות מזרח אסיה, המוזיאון היחיד בבריטניה המוקדש אך ורק לאמנויות תרבויות של מזרח ודרום מזרח אסיה. למי שמתעניין באמנות עכשווית וקלאסית יותר באווירה ויקטוריאנית מרהיבה, מומלץ לגשת לגלריה לאמנות ויקטוריה, ולמוזיאון הולבורן המלכותי, ביתו של אוסף של אמנות דקורטיבית ותערוכות זמניות המשתנות ללא הרף.

למזלנו, באת’ היא עיר הליכה, כלומר האטרקציות העיקריות שלה קרובות כולן יחסית זו לזו ולכן היא קטנה מספיק כדי לחקור אותה ברגל.

את הבוקר פתחנו בטיפוס על מגדל באת’ אבי. במרחק הליכה קלה מהמלון, נמצא מנזר באת’ מהמאה ה-7. הכנסייה נהרסה אלף שנים לאחר שיוסדה, נבנתה מחדש, במאה ה16 והורחבה מאז לא מעט פעמים. כיום, זהו מבנה עוצר נשימה תמיר עם חלונות ויטראז’, תיקרות גבוהות וחללים פתוחים לרווחה. לא התעצלנו וטיפסנו למעלה מ-200 מדרגות עד למגדל הכנסייה שם זכינו לראות נופים עוצרי נשימה של העיר והאזור הכפרי שמעבר לה.

משם המשכנו לגשר פולטני, אחד הגשרים המצולמים ביותר בבריטניה, החוצה את נהר אייבון . הגשר נבנה בשנת 1769, זהו גשר אבן יוצא דופן שיש לו חנויות מובנות משני הצדדים, אחד מארבעת הגשרים היחידים בעולם עם תכונה זו. משם יצאנו לשייט בן כשעה, בדרך ראינו נוף מקסים, כולל חיות בר מקומיות כמו שלדגים, אנפות וברבורים. 

עצרנו להפסקת צהריים ב-Sally Lunn’s, שם קל לספוג מעט מההיסטוריה המקומית. המקום נחשב לאחד מאתרי החובה בעיר. וזהו סיפורו: הבניין עצמו היסטורי – האח והארובות שלו תוארכו לפחות משנת 1482, כאשר ההשערה שהמקום שימש כמעונות לנזירים. בסופו של דבר, הבניין הפך למאפייה ובשנת 1680 הופיעה שם אישה בשם סאלי לון בחיפושה אחר עבודה. היא הייתה פליטה הוגנוטית מצרפת והרשימה את כולם באפיית הלחמניות המפורסמות שלה בסגנון בריוש. במרתף המסעדה ישנו מוזיאון זעיר בו ניתן לראות תנור מימי הביניים וכלי מטבח נוספים מהתקופה. הבקור במקום מומלץ, במיוחד למי שמתעניין בהיסטוריה קולינרית.

משם המשכנו ל״סירקס״ (The Circus) טבעת של בתים עירוניים ג’ורג’יאניים זהים שתוכננו על ידי ג’ון ווד האב. בניית הרחוב החלה ב-1754, והסתיימה כעבור 14 שנים. בשל מותו בטרם עת של ג’ון ווד האב, את הפרויקט השלים בנו ג’ון ווד הצעיר.

שמו של הרחוב נובע מהמילה הלטינית קירקוס, שמשמעותה טבעת, אליפסה או מעגל.

הבניינים המפוארים האלה הם אנדרטה לכושר ההמצאה של האדם ופשוט נפלא להתפעל מהם, ומהפארק המוצל והיפה באמצעם. המקום תוכנן להכיל אירועים אזרחיים חגיגיים כמו נשפים או קונצרטים ואפילו בשנות ה-30 של המאה ה-20 שימש כבית קולנוע.

אגב אם המקום נראה לכם מוכר, מספר לא קטן של סרטים וסדרות צולמו שם למשל הסדרה ברידג’רטון.

רק חמש דקות הליכה משם והגענו אל ״הסהר המלכותי״. הפלא הארכיטקטוני הג׳יאורג׳יאני הזה, שנקרא במקור “הסהר”, זכה לתואר “המלכותי” שלו בסוף המאה ה-17, כאשר הנסיך פרדריק, דוכס יורק ואלבני, ביקר בנכס ושהה בו לזמן קצר. זהו רחוב מגורים בן 30 בתים הבנוי בצורת סהר, אשר תוכנן על ידי ג’ון ווד הבן, הבניינים הללו נבנו בסגנון האדריכלות הפלדיאנית, סגנון אדריכלי אירופאי שמקורו בהשראת עיצוביה של האדריכל הוונציאני אנדריאה פלאדיו (יליד 1508).

המבקרים של היום יראו 30 בתי יוקרה זהים שנבנו עבור אצולת העילית של באת’. במהלך השנים, החלל הפנימי שלהם שופץ ושופץ מחדש, אך החזיתות הפלדיאניות שלהם נותרו ללא שינוי.

הבתים יוצרים מבנה מתעקל בגובה 500 רגל המקיף פארק ירוק מקסים, ויוצר צורת סהר גדולה באופן דרמטי. גם רחוב זה שימש גם לצורך צילום סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע.

את אחר הצהריים סיימנו במקום הטוב ביותר לסיים בו את הסיור בבאת’ וקרוב לוודאי המפורסם שבהם – המרחצאות הרומיים. המקום מהווה נסיעה בזמן: המרחצאות הרומיים היו מתחם רב-בניינים שנבנה על גבי המעיינות התרמיים של האזור. הם היו מקום פופולרי להתאסף בו לא רק לרחצה אלא גם למפגשים חברתיים. 

המרחצאות יכולים לספק תובנה לגבי איך אנשים חיו והתרועעו בימי עברו, בעודנו צועדים לאורך המדרכות בנות 2,000 שנה בזמן שחקרנו את חדרי ההלבשה ובריכות המים.

היכן בילינו ביום השלישי של טיילנו?
ועל כך, בפעם הבאה.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

במסע מרתק זה תלווה אותנו אליסון ג׳ונס, מדריכת טיולים המתמחה באזורים הכפריים של איי בריטניה

אם אתם מתכננים טיול לבריטניה, קשה לדעת מאיפה להתחיל. ההחלטה הגדולה הראשונה היא האם בא לכם לבלות את כל זמנכם באנגליה, או אולי לצאת גם לוויילס או לסקוטלנד? אמנם בריטניה איננה אי המשתרע על פני שטח ענק (ניתן לנסוע מלנד’ס אנד בדרום לג’ון או’גרואטס בצפון תוך פחות מ-15 שעות), אך ההיצע הוא כל כך מגוון וכדאי לקחת את הזמן.

דמויות היסטוריות, תרבותיות וספרותיות כה רבות צמחו באי קטן זה, דמויות אשר השפיעו ועיצבו את כל התרבות המערבית, הן חלק מהחוויה האנגלית, לא פחות מהנוף המגוון והירוק הכמעט בראשיתי הזה. ופועלן ממשיך להדהד ברוחה של הארץ האנגלית. 

המסע שלנו מתחיל ביציאה מלונדון מערבה ונסיעה לכיוון האזור הכפרי של נורת’ ווסקס דאונס (North Wessex Downs), אזור ייעודי בעל יופי טבעי יוצא דופן. נעצור ביישוב האידילי קאסל קומבה (Castle Combe), המתואר כ”כפר היפה ביותר באנגליה”. זהו מקום המתרחש בתקופה אחרת, עם רק כמה מאות תושבים ומבנים היסטוריים שכולם בני מאות רבות. טיול ברחובות השקטים ולאורך הנהר מאפשר לספוג את הקסם של כפר קוטסוולדס אמיתי. לכפר יש היסטוריה עשירה והבתים מורכבים מאבן קוטסוולד בצבע דבש, האופיינית לכפר באזור זה. בתוך טירת קומבה ישנו אחד מהצלבים העתיקים בממלכה, שוק איכרים וכנסייה בשם סנט אנדרו שמתוארכת למאה ה-13. בכנסייה נמצא שעון אשר נחשב לאחד השעונים העתיקים ביותר בעולם שעדיין פועלים. 

מנופי נורת’ ווסקס דאונס (North Wessex Downs)

אחר הצהריים עשינו את המסע הקצר לאחת הערים היפות בבריטניה; באת׳, עיר המרחצאות בה בילינו שני לילות. מעבר כך שבאת’ היא אחת הערים היפות באנגליה, זו גם עיר בעלת היסטוריה עשירה ביותר. רוב הבניינים כאן בנויים מאבן באת’ – אבן גיר בצבע בז’ המעניקה לעיר אחידות מסוימת. העיר מאוד נוחה להליכה, ואחת ההמלצות המובילות שלי היא פשוט ללכת לאיבוד ברחובות היפים.

כחובבת היסטוריה, יש כמה דגשים שאסור לפספס. בראש ובראשונה ביקור במרחצאות הרומיים ההיסטוריים שהשתמרו בצורה פנטסטית. האתר ההיסטורי הזה מאפשר ללמוד על הדרכים העתיקות של הרומאים והשפעתם על הציוויליזציה המודרנית.

האגדה מספרת שהמלך בלאדאד המסכן שוטט באזור הכפרי בשנת 863 לפני הספירה לאחר שגורש מכיסאו בשל צרעתו חשוכת מרפא. כל מה שהיה לו כמקור חברה ופרנסה היה עדר החזירים שלו. בזכות חבריו המהלכים על ארבע, הבחין שהחזירים המתכסים בבוץ החם אינם לוקים במחלות עור, וכאשר ניסה את הבוץ על עצמו, באורח פלא הבריא ממחלתו. כשהבריא יכול היה לשוב ולמלוך, ובעקבות תהליך הבראתו הקים את העיר באת’ על מנת שחולים אחרים יוכלו להבריא כמוהו. כמה מאות שנים מאוחר יותר, גילו הרומים ששלטו באנגליה את המעיינות החמים. הם בנו מסביב למעיינות מרחצאות רומיים מפוארים ומקדש, שסביבם נבנתה בהמשך כל העיר. 

כמה מאות שנים לאחר מכן, ב-1702, ביקרה במקום המלכה אן, שהיתה חולנית כל ימיה. הסגולות המרפאות של המים שיפרו מאד את מצבה הבריאותי ובעקבותיה הגיעו לבאת’ כל היפים והעשירים של אנגליה. באת’ הפכה לאחת הערים האופנתיות ביותר באנגליה, עיר נופש זוהרת. בתקופה זו נבנה התיאטרון המלכותי, בנוסף לפיתוחים אדריכליים כגון סהר לנסדאון, הסהר המלכותי, הסירקס וגשר פולטני. 

מנופי העיר באת׳ (Bath)

תור הזהב של העיר באת׳, זכה לשלל איזכורים בספרות, באומנות ובקולנוע: ג’פרי צ’וסר מספר על העיר ב”האישה מבאת׳״ הציירים תומאס גיינסבורו ותומאס לורנס התגוררו ופעלו בבאת’ במאה ה-18. במאה ה-19 החל ויליאם פריז-גרין לערוך ניסויים בצלולואיד ובתמונות נעות בסטודיו שלו שבעיר, ונחשב לממציא הסינמטוגרפיה. החל מ-1801 התגוררה בעיר ג’יין אוסטן ביחד עם משפחתה. שני רומנים שכתבה, “מנזר נורת’אנגר” ו”הטיית לב”, מתרחשים בחלקם בבאת’ ומתארים סצנות של טבילה במרחצאות. צ’ארלס דיקנס מתאר את הטבילה במרחצאות ברומן “רשומות מועדון הפיקוויקים”. 

הסרטים “יריד ההבלים”, המבוסס על “מחזהו” של ויליאם מייקפיס תאקרי, ו”הדוכסית” צולמו בעיר, ועוד.
עוד על נפלאותיה של העיר באת׳ ארחיב בפוסט הבא.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

שלי לנגלי היא היסטוריונית של האמנות, ותלווה אותנו במסע זה

וידוי קטן – ואני ממש מקווה שלא לירות לעצמי ברגל ולא לכרות את הענף עליו אני יושבת – לו זה היה תלוי בי, לא הייתי עובדת בחודשי הקיץ. או במילים אחרות, אני לא ששה לטייל בחודשים יולי- אוגוסט. חודשי הקיץ החמים בשילוב המוני התיירים המנצלים את חופשת הקיץ, מרתיע אותי. אלו תמיד המחשבות לפני שהמטוס ממריא ליעדו. חשוב לציין שהחשש תמיד מתבדה ושהחוויות תמיד שוות את המאמץ.

וכך היה גם השבוע. 

השבוע הדרכתי קבוצה של נשים מדהימות, כולן עברו מזמן את גיל הפנסיה. הטיול היה קצר יחסית, שישה לילות ושבעה ימים באנגליה הכפרית, אחד מחבלי הארצות היפים בעולם. 42 הנשים שהיו איתי, היו חקרניות, סקרניות ומלאות ידע עשיר ונהניתי עד מאוד מחברתן. 

על הטיול באנגליה הכפרית אספר לכם בפוסט הבא, כי היום אני רוצה לספר לכם על החלום שהגשמתי. 

המטוס שלנו נחת בנמל התעופה היתרו, בשעות הצהריים. מה שהותיר לנו אחר צהריים שלם, חופשי לטייל בלונדון היפה אינסופית. ואני שמתי פעמיי עם כל מי שרצתה להצטרף אלי למוזיאון הגלריה הלאומית הממוקמת בצידה הצפוני של כיכר טרפלגר.

אולי זה ישמע לאחדים מכם מטופש, אבל עבורי יש ציורים שלראות אותם בלייב הוא לא פחות מהגשמה של חלום. והפעם אני מדברת על יצירת המופת של הצייר הבלגי יאן ואן אייק ״נישואי הזוג ארנולפיני״, משנת 1434 המוצג בגלריה הלאומית בלונדון. זהו ציור שמן על עץ אלון שגודלו 69X82 ס”מ.

יאן ואן אייק (1390 לערך – 1441) היה צייר פלמי מהמאה ה-15, מהראשונים שציירו בשמן. בניגוד למה שנהוג לחשוב, ואן אייק לא המציא את הציור בשמן, אולם הוא שכלל את השיטה ויש שיאמרו שהביא אותה לרמתה הגבוהה ביותר.

ואן אייק נולד למשפחת ציירים, מורהו היה אחיו רוברט, ובגיל צעיר ביותר, הפך לצייר החצר של הנסיך פיליפ השלישי מבורגון. פעמים רבות שימש בשליחות הנסיך כאיש אמונו וב-1428 היה חבר במשלחת ששלח פיליפ לליסבון כדי לבקש את ידה של איזבלה מפורטוגל. דיוקן הכלה שצייר שכנע את הנסיך להינשא לה. הוא נותר בשירותו של פיליפ, שהיה תמיד נדיב אליו, עד מותו.

למרות שהיו לו תלמידים בודדים, ובחייו הקצרים לא הותיר אחריו עבודות רבות, ליצירתו של ואן אייק היתה השפעה עצומה על דורות של ציירים שבאו אחריו וביניהם יאן ורמיר. 

 ציורו המפורסם ביותר “נישואי הזוג ארנולפיני”, שצויר בשנת 1434, נחשב בכל סקר לאחת מ-50 יצירות האומנות החשובות בעולם. יצירה זו נותרת מסתורית על אף ריבוי הפרטים שבה. 

בתמונה נראה הבעל ג’ובאני, סוחר עשיר שחי בעיר ברוז’, עומד בצד שמאל. הוא מחזיק בידה של ג’ואנה אשתו, שצדה השמאלי פונה אל המתבונן, ומרים את ידו השנייה לשבועה. בני הזוג מוצגים בחדר מפואר למדי ובו מיטה, החדר שימש כנראה כחדר קבלה, שכן זו הייתה האופנה בצרפת ובבורגון שבה שימשו מיטות בחדרי קבלה לישיבה.

שתי הדמויות לבושות בגדים עשירים מאוד המדגישים את מעמדם החברתי הגבוה. ג’ובאני, הבעל, נראה לבוש בגלימה חומה ויוקרתית שבשוליה פרווה, וחובש כובע צילינדר. אשתו ג’ואנה עטופה בבגד ירוק עשיר, עשוי קטיפה ומעוטר בפרווה. נראה שהיא בהיריון. כלב עומד בין בני הזוג, סימן היכר נוסף למעמד גבוה וכן סימן לנאמנות ושלום בית, ערכי הנישואים החשובים של התקופה.

פרט נוסף מסקרן וחשוב בתמונה היא המראה בקצה החדר. במראה משתקפות מן הגב, דמויות בני הזוג, ודמות נוספת, ככל הנראה האמן. הציור חתום, רשום ומתוארך על הקיר מעל המראה: “יאן ואן אייק היה כאן 1434”. 

סגנון התמונה הוא ריאליסטי, תיאור הדמויות והפריטים יורד לפרטי פרטים, תוך דייקנות בהדגשת המרקמים השונים של העצמים. מומלץ בחום בביקורכם הבא בלונדון.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

תלווה אותנו במסע זה המדריכה דודאן רלייה

היום אני רוצה להמשיך עם אחת מעבודותיו החשובות ביותר של מארק שאגאל, הלא היא תקרת בניין האופרה גרנייה שבפריז (Palais Garnier).

האופרה של גרנייה, היא האקדמיה למוזיקה, כוריאוגרפיה וזמרה אשר ממוקמת ברובע התשיעי בפריז.

בניית המבנה הסתיימה ב- 1875 ועם השלמתו, נקרא “אופרה דה פריז”, עד לשנת 1989, עד פתיחת האופרה בכיכר הבסטיליה, וכעת היא מכונה “אופרה גרנייה” על שמו של האדריכל אשר בנה אותה, שארל גרנייה.

הבניין נבנה בהוראתו של נפוליאון השלישי שהחליט לבנות את בניין האופרה לאחר שאולם האופרה הקודם נהרס בהפצצה בשנת 1858. נפוליאון אשר נכח באירוע בעת שקרה, לא נפגע, ולמחרת החליט לבנות מחדש את בניין האופרה: גדול יותר, מפואר ונוצץ יותר, בהתאם לרוח התקופה. 

הבנייה החלה בשנת 1857 והסתיימה רק בשנת 1874 בשל מספר עיכובים שנגרמו, בין היתר, עקב מלחמת צרפת–פרוסיה, נפילת האימפריה השנייה, וכן בשל העובדה שהתגלה אגם תת-קרקעי מתחת לאתר הבנייה – בעיה שנפתרה על ידי בניית המבנה על עמודים. אגם מקורה תת-קרקעי זה שימש בסיס ל”פנטום האופרה”.

ֿהבניין נחנך כאמור ב-15 בינואר 1875 ברוב הוד והדר בביצוע האופרה “פאוסט” של צ’ארלס גונו. 

מספרים שכאשר הקיסרית אז’ני ראתה את הבניין היא שאלה את שארל גרנייה: זה לא סגנון יוון העתיקה, זה לא סגנון לואי ה-14 ולא סגנון לואי ה-16. מה זה? גרנייה לא התבלבל ומיד ענה לה: הסגנונות הללו כבר עשו את שלהם, זה הסגנון של נפוליאון ה-3 גברתי!

מה שיוצא דופן יותר ממבנהו החיצוני של הבניין הוא הפאר יוצא הדופן המאפיין את הפנים. 

גרנייה הבין את צורכי קהל היעד שלו – הלא הם מנויי האופרה באותה עת. באותה עת היה למנויים מנוי שנתי, והם הלכו לאופרה כל ערב, חמישה ימים בשבוע. המנויים, בני המעמד הגבוה, ראו בהופעה מוזיקת רקע משנית, המטרה האמיתית מבחינתם הייתה לראות ולהיראות.

גרנייה הבין שבני המעמד הגבוה שבאים לצפות באופרה, כל אותם אנשים עשירים ויפים, מגיעים מספר פעמים בשבוע לאופרה על מנת לראות ולהיראות. 

לשם כך, הגדיר שהשטחים הציבוריים במבנה מהווים את מחצית המבנה, האולם מהווה רבע נוסף מהמבנה, ויתרת המבנה הם שטחי חזרות ומשרדים. אולם הכניסה מקורה במראות על מנת שיוכלו באי הבניין לוודא כי תלבושותיהם מסודרות, וממנו עולות מדרגות שיש רחבות העולות אל אולמות ההמתנה הגדולים והמרווחים, מהם צפו מרפסות גדולות על מדרגות שיש אלה על מנת שכל מי שנכנס יוכל לראות את הבאים אחריו.

הוא יצר אולם מבואה (פואייה) מפואר, מעוטר בעמודי זהב, ציורי שמן על התקרה, נברשות מוזהבות, רצפת שיש איטלקי ועוד.

שטחו של הבניין 11,000 מ”ר, ובמתו הגדולה יכולה להכיל 450 איש. קירות האולם הגדול מעוטרים בזהב וקטיפה, ובפסלי כרובים ונימפות. 

חידוש משמעותי היה צבע הכסאות באולם, אדום קטיפתי. גרנייה אמר כי הוא רואה את הנשים הבאות לאופרה כתכשיטים, ועל כן הן צריכות לשבת בתוך קופסאות תכשיטים אשר היו מרופדות בקטיפה אדומה.

בשנת 1964 הזמין שר התרבות הצרפתי אנדרה מאלרו את הצייר מארק שאגאל לצייר מחדש את תקרת האולם. שאגאל התלבט לנוכח זמן העבודה הקצר (פחות משנה), שטח התקרה הגדול (220 מ״ר) וכן העובדה שלא יקבל משכורת על עבודתו. 

בסופו של דבר, למרבה המזל, החליט שאגאל לקבל את העבודה ותוך 8 חודשי עבודה, הצליח להשלים את תקרת האופרה ולהעניק לנו יצירת מופת חד פעמית, שאפשר להציגה כסיכום של ממש לאישיותו של האמן. היצירה מאופיינת בצבעים זוהרים ובריבוי פרטים שלה. מארק שאגאל, ידע להיכנס להיסטוריה של האמנות ושל פריז וכלל בה מבנים סמליים ומונומנטים של פריז כמו שער הניצחון, דמויות מכונפות, כלי נגינה ועוד. ואם אתם חדי ראייה במיוחד, תוכלו לגלות גם את שאגאל עצמו ואת אנדרה מלרו, שהזמין את הפרסקו המונומנטלי הזה מצבצים בין הסמלים הרבים.

יותר מכל, תקרת האופרה גרנייה נותנת כבוד ל-14 מלחינים מיתיים, כמו גם ליצירותיהם, בעזרתם של פלטה בת חמישה צבעים מהדהדים: צהוב, כחול, לבן, ירוק, אדום. וכמובן עיטורי הזהב המהווים מסגרת לתקרה. 

במהלך השנים אירח הבניין מספר רב של הופעות מפורסמות בעולם, כמו הצגת הבכורה של האופרה “כרמן” מאת ז’ורז’ ביזה בשנת 1875 ועד היום, בית האופרה בפריז נשאר אחד הבניינים האיקוניים ביותר בפריז, סמל של אמנות, תרבות והיסטוריה צרפתית. הארכיטקטורה המדהימה שלו, ההיסטוריה העשירה שלו וההופעות ברמה עולמית ממשיכות למשוך מבקרים מכל רחבי העולם.

בית האופרה גרנייה מציע מספר סיורים מודרכים, המבקרים ילמדו על ההיסטוריה של הבניין, הארכיטקטורה והמשמעות התרבותית. אל תחמיצו.

שלכן, בידידות,
ריקי שחם

קריסטינה לוקרי תלווה אותנו בתערוכה 

חברים וחברות, הרשו לי להמליץ לכם על ביקור בתערוכה המוקדשת לעבודותיו של מארק שאגאל, באטלייה דה לומייר, אשר ברובע ה 11 בפריז, מרכז אמנות ייחודי שבו מוצגות יצירות קלאסיות בתצוגות סוחפות המלוות במוזיקה ובווידאו.

מארק שאגאל נולד בשם מוישה סגל בשנת 1887, למשפחה יהודית בעיר קטנה בבלארוס של ימינו, אז חלק מהאימפריה הרוסית.

בזמן לידתו, מחצית מהאוכלוסייה במכורתו היו יהודים ועיר ציורית זו בה היו בתי כנסת רבים, השפיעה על יצירתו כל חייו. 

שאגאל היה הבכור מבין תשעה ילדים. אביו, הועסק אצל סוחר הרינג, ואמו, פייגה-איטה, מכרה מצרכים מביתם. אביו עבד קשה, נשא חביות כבדות, שאגאל כתב על אותן שנים ראשונות: יום אחר יום, חורף וקיץ, בשש בבוקר, קם אבי והלך לבית הכנסת. שם הוא אמר את תפילתו הרגילה עבור מת או אחר. בשובו הכין את הסמובר, שתה תה והלך לעבודה. עבודת גיהנום. למה לנסות להסתיר את זה? שום מילה לעולם לא תקל על גורלו של אבי… אך תמיד היו שפע של חמאה וגבינה על שולחננו. לחם מרוח בחמאה, כמו סמל נצחי, מעולם לא יצא מכפות ידיי הילדותיות״.

בהיותו תלמיד תיכון, הבחין יום אחד בתלמיד אחר אשר צייר במסדרונות בית הספר. שאגאל המוקסם ניגש לספרייה, בחר מתוכו ספר והחל להעתיק את התמונה הראשונה שנקרתה בדרכו. הקסם התרחש ומאז מעולם לא היה יום בו שאגאל לא עסק בציור או ביצירה בכלל. 

הביוגרף של שאגאל מציין שבתקופה ההיא ברוסיה האימפריאלית, היו ליהודים שתי דרכים להצטרף לעולם האמנות: האחת הייתה להסתיר או להכחיש את השורשים היהודיים של האדם, השנייה – זו שבחר שאגאל – להוקיר ולבטא בפומבי את השורשים היהודיים שלו על ידי שילובם באמנות.

ואכן הרוח החסידית היתה הבסיס ומקור ההזנה לאמנותו, נופי ילדותו היו מחסן הדימויים החזותיים שלו – עם הרחובות המושלגים, בתי העץ, בעלי החיים והכנרים הנמצאים בכל מקום. סצינות ילדות כל כך בלתי נמחקות במוחו ומטען רגשי כל כך עוצמתי שאפשר היה לשחרר באמצעות חזרה אובססיבית על אותם סמלים ומראות.

הרבה בעבודתו של שאגאל מתהפך – דגים עפים בשמיים, ערים צומחות כלפי מטה אל האדמה, חיות מכל הסוגים מסתובבות על פני הדף. והוא רוצה לשחרר את כולם ולהעניק להם חופש של תנועה. 

בזמן מלחמת העולם השניה, כאשר חי בארצות הברית, כתב שאגאל על עבודתו: ״הילד מחפש משהו, מחפש עדינות כזו מיוחדת, הצבע הזה שיורד ככוכבים מהשמים ונוחת, בהיר ושקוף, כמו שלג על גגותינו. מאיפה הוא השיג את זה? איך זה יגיע לילד כמוהו? אני לא יודע למה הוא לא מצא את זה בעיר מולדתו. אולי הילד “משוגע”, אבל “משוגע” למען האמנות. אני חרוט בלב של הילד, אבל הוא עדיין ‘עף’, הוא עדיין שואף להמריא, יש לו ‘רוח’ בראש”.

הנושאים המרכזיים ביצירתו של שאגאל הם מיתולוגיה, דת ומעל לכל, אהבה. יצירותיו היו מלאות בפולקלור יהודי ובאגדות, בסיפורי התנ”ך, הברית החדשה ואף המיתולוגיה היוונית. אפילו הקרקס היה מקור השראה עבורו.  

השמחה בולטת מאד ביצירתו של שאגאל – היא חיה ומלאת חיים, מלאה בדמיונות בלתי אפשריים, מכושפים. כפי שמראה התערוכה המקסימה הזו, סיר ערבוב קסום של צבע וסמליות.

אל תחמיצו.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

איסאבל סאלו היא מדריכת הטיולים שלנו בעמק הלואר

חודש אוגוסט בפתח, שדה התעופה בן-גוריון, לפי נתוני רשות שדות התעופה מארח השנה בחודשי הקיץ 9.2 מיליון נוסעים. כאשר שיא הנוסעים הצפוי הוא בחודש אוגוסט. 

בסיפורינו היום, הפרק האחרון בסדרת ״עמק הלואר״, טירה אשר אינה מוכרת כלל לקהל הישראלי וחבל. 

מדובר באחת הטירות הקסומות ביותר שעל גדות נהר הלואר, שאטו שאומון-סור-לואר (Château de Chaumont-sur-Loire).

פחות מ-200 קילומטרים דרומית לפריז, בין העיירות טור ובלואה, מסתתר אוצר של שירה, נווה ירק טבעי, בנוי על צוק המתנוסס 40 מטרים מעל הנהר הלואר הפראי, דומיין דה שאומון-סור-לואר, נבנה לראשונה במאה ה-10, על ידי הרוזן של בלואה, כדי להגן על בלואה מפני התקפותיו של הרוזן של אנז’ו. 

בשנת 1465, לואי ה-11 הרס את המבצר כדי להעניש את פייר ד׳אמבואז על כך שהתקומם נגד הכוח המלכותי. כמה שנים מאוחר יותר, ב-1469, חנן המלך את פייר ד’אמבואז, והחזיר לו את האדמה ותרם כספים לשיקום הטירה.

הטירה הייתה רכושה של המלכה קתרין דה מדיצ’יס, שאילצה את יריבתה דיאן דה-פואטייה, פילגשו של המלך אנרי השני להחליף את הטירה בזו של שנונסו, כפי שכתבתי לפני מספר שבועות. 

במאה ה-18 אירחה הטירה כמה מכוחות ההשכלה הבולטים ביותר שפעלו בצרפת: מאדאם דו שאטלֵה, וולטר ואחרים. 

מאז 1992, הטירה מארחת את פסטיבל הגנים הבינלאומי שמהווה מעבדה ליצירה עכשווית בתחום הגנים ועיצוב הנוף ברחבי העולם. הפסטיבל מחייה את אמנות הגנים ומעניין את הציבור ואת אנשי המקצוע על ידי הצגת פרחים חדשים, חומרים חדשים, רעיונות וגישות חדשניות. הגיוון, היצירתיות והאיכות של הפרויקטים סייעו לבסס את המוניטין העולמי של הפסטיבל, שהפך לאירוע שאי אפשר לפספס עבור הצגת עבודות של דור חדש של מעצבי נוף.

 Domaine de Chaumont-sur-Loire פתוח בין אפריל לאוקטובר לביקורים בטירה ובשטחיה. 

הטירה היא המחשה הן לארכיטקטורה ההגנתית של התקופה הגותית והן לארכיטקטורה האסתטית של הרנסנס. בין השטחים המעוצבים שלו נטועים ארזים בני מאות שנים. מרכז האמנות והטבע באחוזה מציע לוח זמנים עשיר של אירועי תרבות ומארח מיצבים של אמנים עכשוויים, לצד תערוכות של צלמים מפורסמים.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

ג׳ורג׳ט לנטאל, מדריכת הטיולים שלנו בטירת Langeais

אני ממשיכה לתור את האוצרות החבויים בעמק הלואר. 

והפעם טירת Langeais, טירה מתקופת הרנסנס, שנבנתה על ידי לואי ה-11 בשנת 1465, בעיירה הצרפתית Langeais, באזור מרכז-ואל דה לואר. הטירה נבנתה על שטח של טירה מבוצרת עתיקה מסוף המאה ה-10 ומהווה את אחת הטירות העתיקות ביותר בעמק הלואר. 

הטירה ממוקמת בנקודה אסטרטגית, כעשרים קילומטרים במורד הזרם מהעיר טור, על צוק סלעי התלוי, על הגדה הימנית, של נהר הלואר, על גבול מחוז אנז’ו ומחוז בלואה: בזכות מיקומה על מחשוף סלעי בין הלואר ליובלו ה-Romer, התאפשר מהטירה לשלוט על הדרך הנמתחת לאורך הגדה הימנית של הנהר. המבנה המבוצר היה מצויד בחומה כבירה, מגדלי שמירה, תעלה רחבת ידיים ועוד. למעשה, זוהי אחת הטירות המבוצרות האחרונות בעמק הלואר. מי שמגיע מוקדם או עוזב מאוחר יכול לראות את הגשר הנגיש היחיד שנותר בצרפת הפותח והסוגר את שטח הטירה. 

הטירה היא דוגמה מצוינת לארכיטקטורה מסוף תקופת ימי הביניים, המאופיינת בגגות הגבוהים, ובארובות המונומנטליות המפוסלות היטב, ייחודיות בכל צרפת.

הטירה רחוקה מלהיות רק שריד מהעבר, אלא מציגה שיחזור נאמן של הרהיטים והאמנות שנמצאו פעם בחדרים, בובות בלבוש תקופתי וסיורים מודרכים שמביאים את העבר לחיים לנגד עיני המבקרים. ברגע שחוצים את הגשר, מתקבלת תמונה למטיילים של טירה מרוהטת ועשירה המעוטרת בשטיחי קיר ואביזרים המשחזרים את אורח חייהם של האדונים בסוף ימי הביניים/ בשחר הרנסנס. 

האירוע המשמעותי ביותר בחיי הטירה היה הנישואים המלכותיים של צ’ארלס השמיני עם אן מבריטני, ב-6 בדצמבר 1491. הדוכסית הצעירה הייתה אז רק בת 14 ונישואיה סימנו את סוף עצמאותה של דוכסות בריטני והתמזגותה עם צרפת. 

כמה מילים על האירוע ההיסטורי המעניין הזה: אן דה ברטן הפכה ליורשת העצר של דוכסות בריטני עם מות אביה פרנסואה השני, בשנת 1488. ירושה זו העניקה לה פופולריות רבה בקרב נסיכי אירופה שביקשו את ידה, כדי לשים את ידם על דוכסות בריטני. מקסימיליאן מאוסטריה, בנו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, נישא לדוכסית אן על ידי מיופה כוח. אולם מלך צרפת שארל השמיני, פותח במתקפה נגד דוכסות בריטני, ומאלץ את הדוכסית אן לבטל את נישואיה. בית המשפט של צרפת מכריז מיד על נישואיו של צ’ארלס השמיני עם אן. עם זאת, האפיפיור טרם הכריז על ביטול הנישואין למקסימיליאן ולכן הטקס התקיים ביחידות, הרחק מהפאר וההדר האופיינים לחתונה מלכותית. על ידי נישואיה למלך צרפת, מתחייבת המלכה הצעירה גם להינשא לריבון החדש, אם צ’ארלס השמיני ימות מבלי שהביא לעולם יורש זכר. ואכן המלך נפטר שבע שנים לאחר נישואיהם ואן נישאה לבן דודו, לואי ה-12.

עם השנים, לאנגאה נותרה רכושו של כתר צרפת, שלעתים ניתן כפיצוי או כפרס למי שהמלך היה חפץ ביקרו. במהלך המהפכה הצרפתית, כמו רבות מן הטירות, הטירה נבזזה ובחלקים אף נהרסה.  

בתחילת המאה ה-19, הטירה הגיעה לידיים פרטיות וב-1886 קנה אותה ז’אק זיגפריד והציל אותה מחורבן. זיגפריד היה איש עסקים וחובב אמנות צרפתי, אשר שיקם את פנים וחוץ הטירה במשך כמעט עשרים שנה. בשנת 1904, ז’אק זיגפריד נתן את שאטו דה לאנגאה לממשלת צרפת. 

הטיול בגני הטירה מזמן אף הוא רגעי התפעלות מהירוק וממגוון הפרחים המטופחים וכן מרפסת שהיא נקודת תצפית אל נהר הלואר. 

שלכם בידידות,
ריקי שחם

אסטל שיזוני תלוו אותנו בסיור בטירת אנג׳ה ובמסע הקצר שנעה בעיר אחר כך.

אני ממשיכה לסקור את היפות שבטירות עמק הלואר והפעם הרשו לי לספר לכם על אנז׳ה. 

אנז’ה (Angers) היא עיר הנמצאת דרומית מערבית לפריז במחוז Maine-et-Loire. זו העיר ה- 20 בגודלה בצרפת, ואחת מן הערים היפות והעתיקות שבה, עם אטרקציות תיירותיות מרשימים כגון קתדרלת Saint Maurice וכמובן טירת אנז׳ה (Château d’Angers), טירה ענקית בגודלה מן המאה ה- 13.

הטירה ממוקמת באופן אידיאלי על צוק המשקיף על נהר מיין, המיקום האסטרטגי משך אליו מתיישבים הרבה לפני ימי הביניים. המבנים העתיקים ביותר במיקום זה מתוארכים לתקופות פרהיסטוריות. גם הגאלים הקימו שם התיישבות בצורה ולאחר מכן הרומאים התמקמו בה והקימו שם את לב העיר העתיקה.

סיפורים רבים על אצולת צרפת לדורותיה כרוכים בטירה זו. אתמצת ואכתוב שלואי התשיעי בנה את הטירה הנוכחית במאה ה-13 ואילו הדוכסים מאנז’ה הפכו אותה לבית מגורים מפואר במאות ה-14 וה-15. הדוכסים רבי העוצמה, כינו אותה טירת פלר דה ליס (Fleur de lys) ובנו בה מבנים מפוארים בסגנון גותי. הם היו חובבי אמנויות, והזמינו יצירות כמו השטיח הענק של האפוקליפסה, המספר את סיפורה של האפוקליפסה. בתקופתם שקקו בטירה חיי חצר פורחים. 

לאחר מלחמות הדת במאה ה-16, הטירה נהרסה ונבנתה שוב והוסבה לכלא. במהלך מלחמת העולם השנייה, עמדה הטירה לשירות חיל המצב והתחמושת הצרפתי. 

כיום, שאטו אנז׳ה הפכה לריאה ירוקה של צמחייה: גינות רחבות ידיים, גן ורדים, כרמים, המקום הפך סמל לחדשנות גננית.

הטירה שהוכרזה כאתר מורשת לאומי, מקדמת בברכה יותר מ-260,000 מבקרים בשנה להם היא מציעה אירועים ומופעי בידור לאורך כל השנה. בטירה מוצג השטיח של האפוקליפסה אותו שהפך ליצירת מופת מוגנת לפי אונסק”ו.

אם עד עכשיו כל הטירות עליהן כתבתי היו טירות שנבנו ברוח הרנסנס, הרי שהטירה הזו היא ימי ביניימית שנשמרה כמעט במלואה ומספקת הזדמנות ייחודית להכיר טירות מבוצרות מהתקופה.

ממליצה בחום.
שלכם בידידות,
ריקי שחם