השבוע שאל אותי איתן, נכדי בן השמונה, שחגג יום הולדת: ״סבתא, למה קוראים לחודש בו נולדתי חודש יוני?״. כל מי שמכיר אותי, יודע שרגעים כאלה ממלאים אותי אושר, הזדמנות להעביר ידע עתיק וחשוב לדור הצעיר. לא מובן מאליו, בדור הטכנולוגי שלנו שהכל בו מתרחש על גבי המסך.

אז היום, אני כותבת מה שעניתי לאיתן. 

יונו הייתה מלכת האלים ומגינת המדינה הרומאית, אחת מהאלות החשובות והמכובדות בפנתאון האלים הרומי. 

האלה יונו (מקבילתה של הרה במיתולוגיה היוונית) מגלמת את מחזור הירח והלידה, מגינת הנשים, האמהות, אלת הנישואין. וכיוון שראשית  בתקופה פגאנית בה הקשר בין האדם לאלים היה קרוב ומוחשי יותר, לכל אישה הייתה היונו שלה, “כפילה אלוהית״ שגילמה את הנשיות שלה והגנה עליה.

יונו תוארה כאלה הדורה ונשואת פנים, לראשה נזר מלכות. לעיתים יוצגה עוטה בגדי קרב, שריון וגלימה.

היו לה מקומות קדושים רבים, אך המקום החשוב לה ביותר היה רומא, והיא נחשבה כפטרוניתה של בירת האימפריה, שם כונתה “יונו רגינה” (מלכה). היא הגנה על הכספים והרכוש של העיר, שמרה על התינוקות, במקדשה נשמר מרשם האוכלוסין הרומאי, בו נרשמה הולדת כל ילד.

יונו הייתה בתם של סטורן ואופס, אחותם של יופיטר, נפטון, פלוטו, וסטה וקרס. היא נישאה לאחיה יופיטר (זאוס במיתולוגיה היוונית), ראש האלים, ויחד עמו היא הביאה לעולם את אל המלחמה מארס ואת אל האש והנפחים וולקן. הפרשיות של בעלה הבוגדני והנואף יופיטר גרמו לה להתקפי קנאה נקמנית ורבים מסיפורי המיתולוגיה התפתחו בגלל קנאתה זו. 

החודש השישי בלוח השנה הרומאי, חודש יוני, נקרא על שמה. והחיה המקודשת לה היא הטווס. 

פסל יונו שבראשית העמוד, ידוע גם בשם ״השגחה״, הוא פסל רומי , עשוי שיש, מהמאה ה-2 מרומא, איטליה. ותוכלו לראותו במוזיאון הלובר שבפריז.

שלכם בידידות
ריקי שחם

במחצית האחרונה של יוני 1888, יצר וינסנט ואן גוך סט של 10 ציורים וחמישה רישומים הידועים כסדרת הקציר. זו הייתה אחת התקופות הפוריות ביותר שלו. הוא בילה ימים בשדות החיטה בעבודה תחת השמש היוקדת כדי להראות את עבודת האיכרים, משהו שתמיד יקר ללבו, ואת שלבי הקציר. 

עבודה זו הנקראת ״קציר״ נחשבת הטובה שבסדרת ציוריו זו של ואן-גוך בה רצה לתאר את חיי האיכרים ואת עבודת האדמה, על השלבים השונים של ימי הקציר. אפשר לראות שדות תירס מכוסים למחצה, סולמות, כמה עגלות. מכסחת פועלת ברקע. כפי שכתב לאחיו, תיאו, הוא ראה בציור זה אחד מציוריו המצליחים ביותר.

עבודה זו מציגה את הנוף השטוח שליד ארל, עיירה קטנה בדרום צרפת בתקופת אישפוזו של ואן-גוך, ביוני 1888, בימי הקיץ החמים, ואן גוך מצליח להפוך את הבצורת והחום מוחשיים במשיכות המכחול המהירות שלו. הוא שילב את הכחול התכלת של השמיים עם גווני צהוב וירוק לארץ, כדי ללכוד את האווירה של יום קיץ. 

ואן גוך עבד ימים שלמים תחת השמש הקופחת, הוא היה פרודוקטיבי ביותר, צייר 10 ציורים ו-5 רישומים תוך כשבוע, עד שסערה כבדה הביאה את פרץ היצירתיות הזה לקיצו.

ציורי הקציר אפשרו לואן גוך להתנסות בטכניקות צבע וסגנון חדשות שלמד בפריז ולמזג אותן עם התשוקה שלו לציור בחוץ.

הציור הזה מוצג במוזיאון ואן-גוך באמסטרדם, לשם אני נוסעת בשבוע הבא.

חג שבועות שמח.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

החג האהוב עליי בשנה מתקרב, חג השבועות, חג הטבע, חג הברית הפמיניסטית הראשונה שבין נעמי ורות, חג הביכורים, חג קציר, חג המים, חג מתן תורה ועוד שלל משמעויות מרגשות, שכולן מתאספות כאלומות שיבולים, כיציאה למסע, כשסלינו על כתפינו ואנו בדרך לחקור עוד זווית בחיים היפים שניתנו לנו.  

מעטים הציירים שידעו לתאר את עונות השנה, באדם ובטבע ביופי עז ומכשף כוינסנט ואן גוך.

הצייר בעל החיים הקצרים מדי נולד בהולנד בשנת 1583, בבית כפרי רווי בערכים​​ זעיר-בורגניים ובאדיקות פרוטסטנטית. ואן-גוך נחשף בשלב מוקדם מדי של ילדותו למרקם המגוון של הסבל האנושי, כמו גם לחיפוש הבלתי פוסק של האנושות אחר שגשוג ואושר והתמודד עם שאלות קיומיות שהובילו לבריאות נפשית שברירית. מצד שני, הוא האמין שחיים מלאי צרות ודאגות, חיים של קושי עדיפים על חיים נוחים וכתב לאחיו ביחס לכך ״אני לומד מזה יותר, זה לא משפיל אותי”.

בין השנים 1881 ועד למותו בשנת 1890, צייר ואן גוך כמעט 900 ציורי שמן שלא הביאו לו לא עושר ולא תהילה. משך כל חייו, מכר עבודת אומנות אחת בלבד.

על אף שיצירתו, אינה הומוגנית באיכותה, הוא נחשב לאחד מגאוני הציור בתרבות המערבית. 

עבודותיו אינן אחידות גם ברגשות העולים מהן – בעוד שחלק מיצירותיו מסגירות את הנוכחות החזקה של הסבל האנושי, אחרות הן מניפסט לשמחה. 

התמונה המוצגת בבלוג זה נקראת ״קציר בפרובנס״, היא צוירה ליד העיירה ארל בדרום צרפת, לא רחוק ממרסיי שם אושפז מרצון בבית חולים פסיכיאטרי. עבודה זו צוירה ככל הנראה זמן קצר לפני ה-20 ביוני 1888, והיא מתארת קטע מהחיים הכפריים כפי שאן גוך חווה אותם ביום קיץ בשנתו השלושים וחמש. משיכות המכחול בשמיים נושבות על ידי רוח קיץ עצבנית; קו האופק מתפתל תחת חום השמש; מבני החווה המלאים במרחק משתוקקים להתמלא בתוצרת הטבע; ובחזית צרורות החיטה. הנוכחות האנושית מגולמת בדמותו של עובד חווה בודד המצוין בכמה משיכות צבע.

העבודה היא חלק מסדרה של כחצי תריסר עבודות מאותו קיץ 1888, שבהם עוסק ואן גוך במוטיב הקציר מזוויות חזותיות שונות כמעט כאתנוגרף המתעד את חייה ומנהגיה של חברה חקלאית. 

לא רבים מודעים להערכה העמוקה ששאב ואן-גוך לתרבות היפנית ולהדפסים יפניים, והאידיאל היפני היה חלק מהפלטה של ​​ואן גוך. ואן גוך החשיב עצמו יפני בנשמה, הוא מזהה עצמו עם דמות הנזיר, ומזדהה עם האידיאל היפני המשבח את החיים הפשוטים המוקדשים לאמנות, שבהם לאמן יש תחושת קהילה והדדיות. מעל הכל, יפן של ואן גוך היא הד לחיים ולטבע, רצוף תשוקה לפאר את היופי הפשוט. 

ציור השמן היפה, מבשר את בואו של הקיץ הגדול, מוצג במוזיאון ירושלים.

שלכם בברכה,
ריקי שחם 

כתבתי בעבר על הצייר ברתולומאיוס שפרנגר (1546 – 1611), יליד אנטוורפן, בעל הסגנון הייחודי המשלב אלמנטים של ציור הולנדי והשפעות איטלקיות. כאומן, שלח ידו גם בשרטוט, פיסול וחריטה, הוא היה צייר מבוקש בחצרות מלכים וקיסרים ואנשי דת בכירים, בהם האפיפיור פיוס החמישי.

שפרנגר צייר בעיקר נושאים מיתולוגיים ובחלקם מאוד ארוטיים, הוא ביקש לחבר בין עולם הרוח לארוטיקה, והזוגות הנאהבים בציוריו, הם קורני יופי וכוח רוחני אמיתי. שפרנגר משתייך לזרם האומנותי של ה״מנייריזם״ (מאיטלקית סגנון, אופנה) שמתאפיין בהגזמה, צבעוניות עזה ובתנועה רחבה שלשם השגתה נדרש הצייר לעיוות בהצגת דמויותיו. עבודתו מציגה כוחות מנוגדים כגון סאדיזם, אדישות, וגאווה לצד רכות ועדנה. צבעיו עזים, מבטאים תיאטרליות וארוטיקה נועזת.

גלאוקוס היה דייג מבויאוטיה, חבל ארץ היסטורי במרכז יוון שהפך באמצעות עשב פלאים לאל ים בן אלמוות, היודע לנבא עתידות. לפי אובידיוס, גלאוקוס חיזר ללא הצלחה אחר סקילה, נערה יפה שלא נענתה לחיזוריו. בצר לו, פנה גלאוקוס אל קירקה בבקשה שתרקח לו שיקוי קסם, כדי שסקילה תאהב אותו בחזרה. אך קירקה התאהבה בגלאוקוס בעצמה, וסירבה לבקשתו. גלאוקוס לא נענה לחיזוריה של קירקה והשיב שקודם יצמחו עלים ירוקים במעמקי הים, או אצות על פני האדמה בטרם יאהב אישה אחרת.

כשנוכחה קירקה שגלאוקוס מבכר את פינה של סקילה על פניה, היא הגיעה אל מפרצון קטן בים שבו נהגה סקילה לרחוץ והטילה במים שיקויים וכך היא הפכה את המתחרה שלה למפלצת ים מכוערת. סקילה היפה הפכה מפלצת נוראה ששכנה במערת סלעים והטילה אימה על כל הספנים שחלפו על פניה, כולל אודיסאוס שנאלץ להשקיף על חלק מאנשיו אשר הניפה אל על ופיצפצה את גופם בעודם באוויר.   

הציור המרהיב של שפרנגר מציג את סיפור האהבה הנכזבת של גלאוקוס וסקילה, לפי המטמורפוזות של אובידיוס. 

הציור נמצא במוזיאון לתולדות האמנות (Kunsthistorisches Museum) שבוינה. זהו אחד המוזיאונים החשובים והמוכרים בעולם לתולדות האמנות, הממוקם בסמוך לרובע המוזיאונים בווינה והוא כולל יצירות אמנות גדולות החל מהעת העתיקה עד המאה השמונה עשרה.

אם אתם מתכננים טיול בחופש הגדול המתקרב אלינו, ממליצה על אחת הבירות היפות של אירופה, בירתה של הקיסרות ההבסבורגית הגדולה אשר השאירה אחריה מורשת תרבותית מפוארת.

ובינתיים בונוס לחובבי האופרה שבינינו, מאת ז’אן-מארי לקלייר, מטה בסרטון.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

מרקורליה (בלטינית: Mercuralia) הוא חג רומי, שנחגג ב-15 במאי, לכבודו של מרקוריוס, אל הסוחרים, המסחר והרווח (המזוהה כהרמס במיתולוגיה היוונית) . בחג זה, נהגו הסוחרים להתיז מים על ראשיהם, ספינותיהם, סחורותיהם ועסקיהם כדי להבטיח הצלחה. 

הציור מרקורי וארגוס (1636 – 1638) הוא ציור שמן על בד מאת הצייר פטר פאול רובנס המוצג במוזיאון הפראדו שבמדריד. הציור מתייחס למיתוס של מרקורי, ארגוס ואיו, מתוך המטמורפוזות של אובידיוס.

יופיטר (זאוס) מתאהב בכוהנת איו. הרה, אשתו מתמלאה קנאה, כשהיא מגלה את הרומן. יופיטר הופך את עצמו לשור ואת איו לפרה יפה ולבנה על מנת להסתתר מפני זעמה של הרה. הרה מבינה את התעלול של בעלה, רודף השמלות, ודורשת לקבל לידיה את הפרה. כדי לוודא שהרומן ביניהם תם, הרה שמה את איו תחת משמרתו של ארגוס הענק, בעל מאה העיניים, אלא, שיופיטר מצווה על בנו הערמומי מרקורי לשחרר את איו באמצעות תחבולותיו הידועות. מרקורי, מחופש לרועה צאן, מקסים את ארגוס בשירי ערש, מפיל עליו שינה עמוקה ואז עורף את ראשו. הרה בקנאתה, מפקחת על צעדיה של איו וממשיכה לרדוף אותה בכל רחבי תבל. את עיניו של ארגוס המת נטלה הרה והשתמשה בהן לעיטור זנבה של הציפור המקודשת לה, הרי היא הטווס.

שלכם בידידות,
ריקי שחם 

לכבוד יום העצמאות שחל השבוע, עוד ביקור באחד המקומות המעניינים בארצנו היפה. iהפעם ברמת הגולן, שוכן לו ה״בניאס״ אתר ארכאולוגי למרגלות הר חרמון, בו נמצאים שרידיה של עיר קדומה שהתקיימה בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה והגיעה לשיא פריחתה בתקופה הרומית. 

בתקופה ההלניסטית נקרא המעיין פניאס, על שם האל פַּאן, אל הרועים ועדריהם ומייצג גם את המוזיקה הפסטורלית והשעשועים. ראו בו האנשה של הטבע, שמצד אחד מושך ומפתה בסגולותיו המרגיעות, אבל עשוי להתחלף בזמן קצר לסוער ומסוכן. 

פאן מוצג כ”סאטיר” – יצור בעל חצי גוף תחתון של תיש וחצי עליון של אדם עם קרניים וזקן תיש, רב און ורודף נשים גדול מאין כמוהו, שבילה את רוב זמנו ברדיפה אחרי הנימפות. פאן היה נערץ על ידי היוונים הקדמונים כאל הפוריות, אל של אזורים כפריים מבודדים, שכן היה חי במקומות שוממים, הרים, חורשות ויערות. כמו כן, הוא סימל ניצחון בקרב, שכן נאמר שהיה מעורר בהלה בקרב האויב.

קיימות גרסאות רבות לסיפור לידתו של פאן, אחת מהן היא שפאן הוא בנם של האל הרמס ובת התמותה פנלופה. הוא נחשב אל הפוריות. היה נגן נפלא, המפיק מחלילו נעימות ערבות כשירת הזמיר. 

השם בניאס הוא שמו הערבי של האתר. מעבר להיותו אתר ארכיאולוגי, במקום שוכן מפל הבניאס שהוא המפל בעל עוצמת הזרימה החזקה ביותר בישראל, מעל זרם המים השוצף כל ימות השנה נמתח שביל תלוי המאפשר הליכה בסמוך למים השוצפים וכן שרידים ארכיטקטוניים רומיים וצלבניים. 

בחזית מערת הבניאס נמצאות חמש גומחות החצובות במצוק, שרידי מקדש שבנה המלך הורדוס לכבודו של פאן במאה השנייה לפנה״ס. 

בסרטון מטה תוכלו להתרשם מיפי המקום באמצעות צילום אווירי של האתר.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

״אם כל הדרכים שעברתי בחיי היו מסומנות ומחוברות לקו, עשוי היה להתקבל מינוטאור״ (פאבלו פיקאסו).

למרות שהיה אחד מהמודרניסטים החדשניים ביותר בהיסטוריה, פיקאסו היה עסוק במסורות מורשתו הספרדית על הטקסים והנרטיבים העתיקים של מולדתו הים תיכונית.

כמי שנולד בעיר הנמל הדרומית מאלגה ב-1881, פבלו הצעיר היה חובב הדרמה של מלחמת השוורים; מטדורים, פיקאדורים, סוסים ושוורים היו נושאים שחוזרים על עצמם בכל שלב בעבודתו, מציורי ילדותו המוקדמים ועד כמה מציוריו האחרונים. 

בשנות השלושים של המאה ה-20, בתקופה של תהפוכות וסכסוכים אישיים, החל פיקאסו ליצור יצירות נרטיביות רומזות בשלות לפרשנות סוריאליסטית, והחדירו לקרב התיאטרלי של הקורידה אלמנטים מיתיים של העת העתיקה. הסינתזה שלו למיתוס המינוטאור, פולחן השור הספרדי והפרטים האינטימיים של חייו הפרטיים הובילו ליצירת ציורים, פסלים, ספרים מאוירים, שירה, עיצובי תפאורה, קרמיקה ויצירות מופת כמו הגרניקה (1937). 

לאחר חזרתו של פיקאסו לחיות לחופי הים התיכון לאחר מלחמת העולם השנייה, עבודתו תמשיך להיות ספוגה במיתולוגיה ומלחמות שוורים עד סוף ימיו. תיאוריו של פיקאסו של המינוטאורים והמטאדורים מספקים מפתח לחקירה ביוגרפית של יצירה שהוא התוודה כאילו יצר יומן. 

פיקאסו הוקסם מהאגדה על המינוטאור, המפלצת שהגיבור תזאוס הרג במבוך כרתים. הוא ראה במינוטאור אווטאר של עצמו – מסוכן, דורש הקרבת קורבנות אדם, מוכן להרוג את מי שקרא עליו תיגר או שיעמוד בדרכו, ויחד עם זאת קורבן ידוע מראש. נראה שהוא ראה את עצמו כשני הגיבורים במלחמת השוורים הספרדית: גם השור שנהרג וגם המטדור שיש לו, בתורו, סיכוי טוב להיהרג. מלחמת השוורים היא נושא נוכח תמיד ביצירתו, לא רק משום שהיה אוהד נלהב שביקר לעתים מזומנות בקורידה, אלא גם משום שהוא עשה בה שימוש כמטאפורה לתשוקות החייתיות המניעות את ההתנהגות האנושית. הוא תיאר את עצמו לא פעם כשור או כמינוטאור, וראה במידה רבה במלחמת השוורים טקס מיני. 

סדרת ההדפסים של וולאר, הוצגה לראשונה במלואה במוזיאון ישראל שבירושלים, לפני מספר שנים, והציגה 100 הדפסים שפיקאסו יצר במשך שבע שנים לאמברואז וולאר, אספן האמנות והגלריסט שייצג אותו בתחילת דרכו. 

הציור מינוטאור מלטף אישה ישנה, הינה עבודה אחת מן הסדרה “וולאר”. ממליצה בחום.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

השבוע שבנו מסיור בן עשרה ימים באיטליה היפה, אחת מערי הבירה היפות ביותר בעולם נמצאת באיטליה, הלא היא העיר רומא, בה הייאוש נעשה הרבה יותר נוח (סליחה חנוך לוין, בעיני לשיר היה צריך לקרוא ״רומא״).

רומא היושבת על גדות נהר הטייבר, הייתה בירתה של האימפריה הרומית העתיקה, ממנה ניהלו מושלי האימפריה את ענייניה. וגם היום, רומא הינה המרכז השלטוני והתרבותי של איטליה, המציעה אינסוף אטרקציות תרבותיות אשר מיליוני תיירים מכל העולם פוקדים אותה מדי שנה, וביניהם הקולוסיאום, המדרגות הספרדיות, פיאצה נבונה, הפנתיאון, הותיקן, המזרקות של ברניני ועוד.

טיול ברחובות העיר הינו אטרקציה לא פחותה, עם עצירות קטנות להתפעלות מיפי המקום, השפה והאנשים, או הפוגה קצרה באחד מבתי הקפה היפים לכוס קפה משובח או ג’לטי.

שבע גבעות רומא הן שבע גבעות ממזרח לנהר הטיבר שמהוות את ליבה של העיר. על הגבעה הגבוהה ביותר, היה ממוקם המקדש החשוב ביותר בעיר, בתקופת האימפריה הרומית, המקדש של יופיטר מלך האלים, ורעייתו מלכת האלים יונו. גבעה זו נחשבת למקום ממנו התחילה רומא לצמוח.

החל מהמאה ה-16, גבעה חשובה זו מהווה משכן למוזיאונים הקפיטוליניים (Capitoline Museums), קומפלקס של שלושה ארמונות אשר שניים מהם מהווים מוזיאונים לאמנות וארכיאולוגיה. הארמונות זהים זה לזה בחזיתם ובנויים כולם סביב כיכר קמפידוליו בעלת צורת הטרפז. את המוזיאונים והכיכר תיכנן מיכלאנג’לו, האמן הגדול הבולט ביותר בתקופת הרנסנס. 

במהלך הביקור במוזיאונים תוכלו להתרשם מאוסף מרהיב של פריטי אומנות ומבנים אשר מוצגים בכמה תערוכות מיוחדות במינן וגם אם אינכם מחשיבים את עצמכם כחובבי אמנות או אדריכלות, הביקור במוזיאונים אלו הינו בגדר חובה.

לכבוד חג יום ולנטיין או יום ולנטינוס הקדוש החל ב-14 בפברואר, צירפתי לכם תמונות של שניים מני הפסלים הרבים המוצגים במוזיאון – פסלי שיש של ארוס מותח את המיתר של הקשת שלו ופסל של אמור ופסיכה.

להנאתכם גם ביקור מוסרט בתוך המוזיאון החשוב היפה הזה, מטה.
חג אהבה שמח לכולכם,
שלכם בידידות,
ריקי שחם

מדוזה של הפסל האיטלקי הדגול ג׳ובאני לורנצו ברניני מתוארך בשנות ה-40 של המאה ה-16. הוא תועד לראשונה בשנת 1731 כשהוצג לראשונה ברומא, וכיום הוא חלק מהאוספים של המוזיאונים הקפיטוליניים.

הדיוקן נשען על המיתוס של מדוזה, האישה בעלת שיער הנחש שמבטה יכול להפוך את הצופים בה לאבן. ההחלטה של ברניני ליצור פסל שיש עשויה להיות סוג של משחק מילים ויזואלי על המיתוס – יצירת גרסת אבן של יצור חי שיכול להפוך גברים לאבן.

לא ידוע רבות על הסיפור שהוביל ליצירת הפסל, אולם האיכות הבשרנית והחושנית של הלחיים והשפה, הדיוק המלוטש של הפנים, פניה המיוסרים של המדוזה והאינטליגנציה התוססת שמאחורי המושג הספרותי והטיפול יוצא הדופן בו מצביעים כי נעשתה על ידי רב האומן ברניני.

המוזיאונים הקפיטוליניים (באיטלקית: Musei Capitolini) הם מכלול של מוזיאונים לאמנות וארכאולוגיה הממוקמים סביב כיכר שעיצב מיכלאנג’לו על גבעת הקפיטול ברומא החל משנת 1536. המוזיאונים מכילים כמה מיצירות האמנות הידועות של האמנות האיטלקית, ביניהן פסלו של המצביא מרקוס אורליוס, פסל “הזאבה הקפיטולינית”, ציורים של קאראווג’ו, טיציאן ועוד. 

סיור אומנותי ברומא בהדרכתי, יוצא לדרך בשבוע הבא, מספר המקומות מוגבל.
למעוניינים, מוזמנים ליצור קשר דרך המייל. 

ובלי קשר, ממליצה בחום לבקר במוזיאונים הקפיטוליניים בביקורכם הבא ברומא.
שלכם בידידות,
ריקי שחם 

אלגוריית האמונה, הידועה גם בשם אלגוריה של האמונה הקתולית, היא ציור הולנדי מתקופת הזהב מאת יוהנס ורמיר אשר צויר ככל הנראה בין השנים 1670–1672 לערך. הוא נמצא במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק.

הציור מתאר אישה בשמלת סאטן לבנה וכחולה משובחת עם עיטורי זהב. היא יושבת על במה במדרגה גבוהה מרצפת השיש השחור והלבן, רגלה הימנית מונחת על גלובוס ויד ימין על לבה כשהיא מרימה את מבטה, בהערצה, אל כדור זכוכית התלוי מהתקרה בסרט כחול. זרועה השמאלית מונחת על קצה שולחן שעליו גביע מוזהב, ספר גדול וצלב מעץ כהה. 

מאחורי הצלב יש מסך פאנל מעור מוזהב. מתחת לספר יש פיסת בד ארוכה, על גבי הספר מונח כתר קוצים. כל הפריטים הללו נמצאים על הבמה, שמכוסה בשטיח ירוק וצהוב, שקצהו על הרצפה. בתחתית התמונה, קרוב יותר לצופה, על רצפת הריבועים השחורה-לבנה, נמצא תפוח, וקרוב עוד יותר נחש שנמעך על ידי אבן פינה. על הקיר האפלולי והמרוחק מאחורי האשה, תלוי ציור גדול של צליבתו של ישו. משמאלו של הצופה נמצא שטיח צבעוני, משוך לאחור בתחתיתו ומתחתיו, לכאורה הדבר הקרוב ביותר בציור לצופה, כיסא שעליו בד קטיפה כחול.

האיקונוגרפיה הדתית-נוצרית של ורמיר בציור זה לקוחה ברובה מ״ספר סמלים״, מאת צ’זארה ריפה, שהוא אוסף של איורים אלגוריים בנושא מוסר, כולל צבע לבוש האישה, תנועת היד שלה, ונוכחות הנחש הכתוש והתפוח

בספרו, ריפה קובע שהאמונה היא החשובה מבין המעלות. 

הבגד בצבעי הלבן מסמן אור וטוהר והכחול מזכיר את גן העדן, ידה על חזה מסמלת שמעלת האמונה נחה בלבה ומכאן שהעולם פרוס לרגלה. 

שבוע נפלא ובעיקר בריא לכולכם.
שלכם בידידות,
ריקי שחם