סינטרה

ריקי שחם מדריכת טיולים

אליצ׳ה-רוזה קוסטה תלווה אותנו בסיור זה

באמצע יער עבות, שוכנת העיירה הקסומה סינטרה, מבודדת בערפל העוטף אותה.

רק 25 ק”מ צפונית-מערבית לליסבון, העיירה מפורסמת בזכות ארמונות ומבנים מפוארים רבים שהוקמו בה בתקופות שונות, וכן הודות להרמוניה המושלמת בין הטבע למורשת העיר. על כן אונסק”ו הכריז על הנוף התרבותי של סינטרה כאתר מורשת עולמית בשנת 1995.

אוכלוסיית העיירה מונה 33,000 תושבים אשר מתפרנסים בעיקר מתיירות.

סינטרה ממוקמת במחוז אקסטרמדורה, למרגלותיו ובמדרון הצפוני של הסרה דה סינטרה, רכס ירוק צר עם פסגות גרניט המשתרע בין ליסבון לחוף האוקיינוס ​​האטלנטי. הסרה דה סינטרה יוצר מחסום הררי שעליו מתעבה גשם מהאוקיינוס ​​האטלנטי.האקלים יוצא הדופן של מייצר נוכחות של צמחייה צפופה ועשירה במינים בלב פארק לאומי שסווג על ידי אונסק”ו. ביירון כינה אותו בצדק “עדן המפוארת”.

גם שם המקום מרמז על ייחודיות האזור: חוקרים משערים שמקור השם הוא מילה מימי הביניים שמשמעותה כוכב זוהר או שמש. משמעויות אפשריות אחרות: “הר-ירח”, “נבלע בערפל”.

הנה כמה מהטירות שחובה לבקר בהן בביקורכם הבא במקום.

טירת סינטרה, הידועה גם בשם טירת המורים, אשר נבנתה במאה ה-8 או ה-9. הטירה בנויה על גוש סלעי, מבודדת על אחת מפסגות הרי סינטרה, חומותיה חושפות נוף מרהיב המשקיף על כל הסביבה הכפרית המשתרעת עד האוקיינוס ​​האטלנטי.

ריקי שחם מדריכת טיולים

הארמון הלאומי פנה (בפורטוגזית: Palácio Nacional da Pena) הוא מבנה פורטוגלי היסטורי הממוקם על אחת מפסגות הרי סינטרה, בלב פארק בשטח של 200 דונם. הארמון מאופיין בצבעיו העזים, צהוב ואדום. הארמון נבנה בין השנים 1842–1854 על-ידי הנסיך פרדיננד מסקסה-קובורג-גותה, ממוצא גרמני לכבוד הברית עם רעייתו המלכה מארי השנייה.

ריקי שחם מדריכת טיולים

הארמון הלאומי של סינטרה – הידוע גם בשם פאלאסיו דה וילה (ארמון העיר) ונקרא גם הארמון המלכותי – הוא אחד המונומנטים המרכזיים של העיר סינטרה בפורטוגל; שתי הארובות החרוטיות הלבנות שלו, בגובה 33 מטר, מעניקות לו צללית ייחודית לחלוטין ולכן הופכות אותו לסמל העיר. הארמון הלאומי נבנה בין המאות ה-14 וה-16 על ידי מלכי פורטוגל על מבנה מוקדם יותר ששימש את שליטי המורים. זה היה ארמון מלכי פורטוגל מתקופת הכיבוש הנוצרי מחדש. הארמון מצוי כיום במרכז העיירה והוא משמש כמוזיאון משנת 1940, מציג חלק מהרהיטים מתקופת המלכים האחרונים.

ריקי שחם מדריכת טיולים

בעיירה יש טירות וארמונות נוספים ואני ממליצה לכם להקדיש יום שלם לביקור באיזור.

הנסיעה מליסבון לסינטרה ברכבת אורכת כ-45 דקות. בסינטרה עצמה ניתן להיעזר באוטובוס תיירים מיוחד, המאפשר מעבר בין הארמונות והאטרקציות השונות שמציעה העיירה.

אל תחמיצו.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

עמליה רודריגז

ריקי שחם מדריכת טיולים

היא נודעה בשם ‘ריינהה דו פאדו’ (“מלכת הפאדו”) והייתה גורם מרכזי בהפיכת הפאדו לפופולרית ברחבי העולם לאורך הקריירה הבינלאומית שלה. הפאדו הוא סגנון מוזיקלי פורטוגלי ייחודי, השירים בדרך כלל יהיו מלנכוליים וקשורים לגעגועים ואהבה. זמרי הפאדו מופיעים בליווי של שתי גיטרות: גיטרה קלאסית וגיטרה פורטוגלית (בעלת 12 מיתרים). 

עד היום, 25 שנה לאחר מותה, עמליה נותרה האמנית הפורטוגלית הנמכרת ביותר בהיסטוריה. 

עמליה נולדה בליסבון, בירת פורטוגל בשנת 1920 למשפחה קתולית דתית דלת אמצעים. 

רודריגס החלה לשיר כבר בהיותה בת 14, בגיל 19 התפרסם שירה הראשון. היא התארחה במופעי פאדו, עת פגשה את פרדריקו ולריו, מלחין בעל הכשרה קלאסית שזיהה את הפוטנציאל שלה והלחין מנגינות רבות שנועדו במיוחד עבורה. הוא כתב מלודיות משתפכות, המותאמות במיוחד לקולה. 

בשנות ה 20 המוקדמות שלה כבר הפכה עמליה לזמרת מפורסמת בפורטוגל ואף שיחקה בסרט ביכורים  בשם “Capas Negras” ולאחריו הוציאה את סרטה הידוע ביותר, “פאדו” (1947).

ריקי שחם מדריכת טיולים

הפופולריות של רודריגז החלה לצאת אל מחוץ לגבולות פורטוגל, היא זכתה לפופולריות בספרד ובברזיל (שם, ב-1945, היא ערכה את הקלטותיה הראשונות בלייבל הברזילאי Continental) שם בילתה זמן מה ובפריז (1949) שבה התגוררה. היא הייתה האמנית הפורטוגזית הראשונה שהופיעה בטלוויזיה האמריקאית ב-ABC ב-1953. בצרפת היא הייתה פופולרית כמעט כמו בפורטוגל, והיא הופיעה באולם אולימפיה הפריזאי היוקרתי עשרות פעמים לאורך הקריירה שלה. 

רודריגז דגלה בשיקום המלוכה בפורטוגל, כל חייה הייתה קתולית אדוקה, דבר שבא לידי ביטוי במוזיקה שלה.

בחייה היתה לאייקון תרבותי וסמל לאומי ממעלה ראשונה של פורטוגל, לראייה, עם מותה הוכרז אבל לאומי והיא נקברה בפנתאון הלאומי בליסבון וביתה משמש כיום כמוזיאון.

הנה כמה משיריה היפים של עמליה רודריגז,
שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

 

מוזיקת פאדו

Riki Shaham ריקי שחם

לאונורה פריירה היא מוסיקאית פורטגזית.

שמו של הסגנון המוזיקלי, פאדו, מגיע מהמילה הלטינית “פאטום” – גורל. 

מוזיקת פאדו היא הלב והנשמה של פורטוגל עד כי בשנת 2011 הכיר ארגון אונסק”ו בשירת הפאדו כמורשת תרבותית . שום ביקור בפורטוגל לא יהיה שלם מבלי לבקר בבית פאדו. 

נתחיל במעט היסטוריה: מוסיקת הפאדו התפתחה במאה ה-15, יחד עם מגלי הארצות שיצאו לחקור את העולם ופורטוגל הפכה לאימפרייה קולוניאלית ימית שנוצרה בעקבות תגליותיהם של הספנים הפורטוגזים. למעשה פורטוגל הקטנה היתה לחלוצת עידן התגליות האירופי בין המאה ה-15 למאה ה-17. בתקופה זו הפליגו ספניה ברוב האוקיינוסים על פני כדור הארץ והגיעו למרחקים הולכים וגדלים ממולדתם. הנשים הפורטוגליות נשארו מאחור ומצאו דרך להביע את געגועיהן לאהוביהן הספנים אשר יצאו להפלגות ארוכות. 

שירת הפאדו נועדה לבטא את רגש ה“סאודד” Saudade, געגוע עמוק, כמיהה לדבר או לאדם רחוק. הפאדו אינה שירה שמחה, נהפוך הוא. היא ידועה במלנכוליות ובדרמטיות שלה כשהזמר/ת משתהה ומושך את סופי המשפט כדי ליצור אפקט דרמטי.

מוזיקת הפאדו הושפעה גם מתרבות המורים ששלטו בפורטוגל משך 400 שנה (עד המאה ה-12) אך גם ממקצבים ברזילאיים ואפריקאים. 

מוזיקת הפאדו בגרסתה הקלאסית משלבת שירה מלנכולית שמבוצעת על ידי זמרת בליווי שתי גיטרות – אחת מהן גיטרה קלאסית, והשנייה גיטרה פורטוגלית בעלת 12 מיתרים. 

בתי פאדו הם ענף תיירותי ראשי בפורטוגל, כפי שביוון יש את הטברנות, המשלבות בד”כ בין ארוחת ערב לבין הופעה חיה, עם הבדל משמעותי: אלו לא שירים לרקוד איתם על השולחנות, אלא שירים מופנמים המצריכים הקשבה. אנחנו ביקרנו בבית הפאדו Esquina de Alfama, בשכונת אלפמה המקסימה, אך הרחובות מלאים בבתי פאדו וההיצע רב. שימו לב, בעונת התיירות, כדאי להזמין מקום זמן רב מראש.  

מוזיקת הפאדו הייתה פופולרית בפורטוגל אך הזמרת עמליה רודריגז המכונה ״מלכת הפאדו״, הפכה סגנון מוזיקלי זה לפופולרי בכל העולם. על סיפור חייה של עמליה רודריגז, ארחיב בפוסט הבא.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

אלפמה

ריקי שחם מדריכת טיולים

תושבת השכונה כריסטיאנה שאנז תלווה אותנו במסע זה. 

אלפמה דמוית הכפר היא אחת השכונות העתיקות ביותר באירופה. 

השכונה יושבה עוד בתקופת הברזל (1200 לפנה״ס ועד 550 לפנה״ס) ולאחר מכן נכבשה על ידי הרומאים, הוויזיגותים ושבטים גרמניים אחרים, לפני שהפכה ללב ליבה של ליסבון המורית. המורים שלטו בפורטוגל בין המאה ה-8 למאה ה-12 לספירה. המורים השאירו את חותמם בסגנון הבנייה באלפמה, באריחים הכה טיפוסיים שמעטרים רבים מהמבנים, וכמובן בשם השכונה. מקור השם “אלפמה” הוא המילה הערבית “אל-חמה” בערבית (הפורטוגזים מחליפים את ה-ח’ במילים ערביות ב-פ’), שפירושה “מזרקה” או “מעיינות חמים”.

כשהמלך הראשון של פורטוגל, דום אפונסו אנריקש, נלחם במורים כדי לכבוש את ליסבון, הוא נשבע שאם ינצח בקרב, הוא יקים כנסייה לזכרו של הקדוש סיינט וינסנט, במקום בו קברו את גופות חייליו. בשנת 1147 הצליח דום אפונסו להכות במורים וכבש את העיר. ומיד ניגש להגשים את שבועתו. ספינה יוצאת מליסבון לדרום פורטוגל דרך הים, להביא את שרידיו של הקדוש מ”כנסיית העורבים” בה הוא היה קבור, וחוזרת לליסבון. האגדה מספרת שעורבים ליוו את הספינה לשמור עליה במסעה חזרה. המסע הסתיים בהצלחה, והקדוש סיינט וינסנט הפך להיות הפטרון של ליסבון, והעורבים והספינה שהביאו את עצמותיו, הפכו להיות סמל העיר. ״מנזר וינסנט הקדוש מחוץ לחומות” במצבו הנוכחי מתוארך לשנת 1582, החזית המלכותית של הכנסייה מעוצבת בסגנון המנייריזם האיטלקי, שהיה פופולרי לקראת סוף תקופת הרנסנס (בין השנים 1520 – 1600 לערך) מתוך כוונה להשרות סמכות ויראת כבוד. בחזית מספר נישות שבתוכן פסלי קדושים ומצידיה שני מגדלים. 

בכנסיה מצוי האוסף הנרחב ביותר בעולם של אריחים דקורטיביים בסגנון הבארוק, כולל לוחות המתארים סצנות מההיסטוריה של פורטוגל, וביניהם אחד המציג את המצור על ליסבון בשנת 1147, מצור שקדם לתבוסת המורים. מהגג של הכנסייה נשקף נוף נפלא של אלפמה.

בתקופת המלך דום אפונסו, אלפאמה הפכה לביתם של המעמדות הגבוהים. זה היה גם הרובע היהודי, עד שהיהודים גורשו, יחד עם כל שאר הלא-נוצרים שלא הסכימו להתנצר ​​בשנת 1497. עם התרחבות ליסבון, עברו התושבים העשירים מערבה, והשאירו את אלפאמה לקהילת הדייגים.

נקודת תצפית חשובה נוספת בשכונה היא פורטאס דו סול – כשמה כן היא – דלתות השמש! זו נקודת תצפית שאסור לפספס, המשקיפה על נהר הטז’ו, הפנתיאון הלאומי ו״מנזר וינסנט הקדוש מחוץ לחומות”. באזור ישנם בתי קפה אותנטיים עם נוף קסום ואווירה נינוחה, ונגני רחוב המספקים פסקול תוסס. זו ליסבון במיטבה. 

הודות ליסודות הסלע הצפופים שלה וגובהה, אלפמה הייתה למעשה השכונה היחידה בליסבון שלא הושפעה במידה רבה מרעידת האדמה ההרסנית של 1755. המבוך של “בקוס” (סמטאות), “אסקדינהס” (מדרגות) ו”לארגוס” (ריבועים קטנים) המרוצפים בו הוא בדיוק כפי שהיה לפני מאות שנים, וזה תענוג להסתובב, למצוא נופי נהר בלתי צפויים ופרטים ציוריים להפליא.

על אף המודרניזציה, באלפמה עדיין יש הרבה צבע מקומי, לצלילי מוזיקת ​​הפאדו המהדהדת מחלון פתוח, שכנים מפטפטים מהמרפסות בהן פרוסה כביסה לייבוש, ריחות סרדינים נצלים נישאים באוויר, וחתולים משתזפים בשמש.

כיום אלפמה נמצאת בתהליך של שיפוץ ושימור, היא עדיין שכונה פשוטה של דייגים ואוכלוסיות מעוטות אמצעים, אבל גם מקום טרנדי לגור בו ולתיירים לבקר בו.

“להאבד באלפמה” הוא ביטוי פופולרי שמשתמשים בו לתאר את האופן המומלץ לטייל באלפמה. הכוונה לסיור לא מתכונן מראש, אינטואיטיבי, בין סמטאותיה ואתריה ההיסטוריים של השכונה המיוחדת הזו.

אל תחמיצו ביקור בשכונה ססגונית זו.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

טראם מס’ 28

ריקי שחם מדריכת טיולים

הטראם הצהוב של ליסבון, מספר 28, הוא סמל ידוע נוסף של ליסבון. כלי התחבורה ההיסטורי הזה נחנך ב-14 באוגוסט 1890, וממשיך לטפס את המדרונות התלולים של ליסבון גם במאה ה-21.

במסלולו הוא עובר דרך אזורי התיירות הפופולריים של גראקה, אלפאמה (Alfama), באיישה ואסטרלה: שכונות יפות עם רחובות תלולים וצרים ועיקולים חדים, שבהם אוטובוסים אפילו לא יכולים לעבור.

החשמלית מתחילה את דרכה בדאון טאון, חוצה את מרכז העיר ומטפסת מעלה לרובע אלפמה, כשבדרך היא עוצרת במוקדי עניין רבים. הנסיעה היא רק תחילת ההרפתקה, שכן רובע אלפמה הוא הרובע העתיק בעיר וכדאי מאוד לשוטט בו. זהו מבוך של סמטאות צרות ומפותלות עם בתים עתיקים, כנסיות מרשימות, בהן הקתדרלה של ליסבון, והמון מסעדות ובתי קפה.

ריקי שחם מדריכת טיולים

טראם 28 הצהוב הוא אמנם הטראם המפורסם ביותר של ליסבון, אבל לרוב הוא צפוף מאד וכדי באמת להנות מהנוף, כדאי למצוא מקום ישיבה ליד חלון – משימה שאינה פשוטה כלל וכלל. אבל אל חשש, יש גרסה נוספת אדומה שלו. המחיר של הטראם האדום אמנם יקר יותר, אך הוא נוח יותר.

התחנה הראשונה של החשמלית היא Martim Moniz ומומלץ להגיע אליה בשעות הבוקר כדי להגדיל את הסיכויים לתפוס מקום ישיבה. 

בדרך מומלץ לרדת בגראקה (Graça) שכונה יפה ושקטה המספקת הצצה לחייהם של המקומיים. בשכונה חנויות, שוק פשפשים (בימי שלישי ושבת), בתי קפה ומקומות תצפית משם נשקף נוף מרהיב על נהר הטז’ו ועל העיר כולה.

שכונה נוספת שאסור לפספס היא שכונת אלפמה. השכונה העתיקה ביותר בליסבון.

ועליה ארחיב בפוסט הבא. 

שלכם בידידות,
ריקי שחם

מגדל בלן

ריקי שחם מדריכת טיולים

בטיולינו זה תדריך אותנו תושבת ליסבון המתמחה בהיסטוריה של ארכיטקטורת העיר, אגואדה פרננדז

ליסבון זכתה להכרה במהלך השנים האחרונות כעיר טרנדית ומתורבתת, עמוסה בשפע של אטרקציות היסטוריות, אתרי מורשת עולמית של אונסק”ו, אינספור מוזיאונים, חיי לילה תוססים ואוכל ייחודי. אין זה פלא שליסבון הפכה ליעד מרכזי עבור מילוני מטיילים מכל העולם. בליסבון יש בממוצע 300 ימי שמש בשנה ומומלץ לטייל בה בחודשי האביב והסתיו. 

אחד האתרים שאסור לפספס הוא מגדל בלן, אחד מציוני הדרך המפורסמים ביותר של פורטוגל ואחד מאתרי המורשת העולמיים של אונסק”ו. המגדל נבנה כמבצר נגד איומים והתקפות בתחילת המאה ה-16 והפך לאחד מסמלי העיר. המגדל נמצא על גדת הנהר טז’ו ברובע בלן (שמה של העיר בית לחם בפורטוגזית) שבמערב ליסבון בירת פורטוגל. בעת הקמתו ניצב המגדל על אי קטן סמוך לגדה הצפונית של הנהר, אך במהלך השנים האי קרב אל הגדה, ובשעת שפל הוא מוקף ביבשה.

ריקי שחם מדריכת טיולים

הסגנון האדריכלי של המגדל מכונה בשם ״גותיקה מנואלינית״ (על שמו של המלך מנואל הראשון שבמהלך שלטונו בשנים 1495–1521 התפתח הסגנון) או ״גותיקה פורטוגזית״. זהו סגנון קישוטי אדריכלי ייחודי לפורטוגל מתחילת המאה ה-16 הידוע בהידור ובמורכבות של קישוטיו, סגנון היוצר סינתזה בין היבטים של הארכיטקטורה הגותית המאוחרת עם מוטיבים והשפעות מקוריות של הארכיטקטורה הפלטרסקית, המודג’אר, האיטלקית והפלמית. סגנון זה מסמל את המעבר מהתקופה הגותית המאוחרת לרנסנס אך הוא משלב אלמנטים ימיים וייצוג של תגליות ממסעותיהם של ואסקו דה גאמה ופדרו אלברש קברל. האדריכלות המנואלינית מומנה ברובה על ידי רווחים מההכנסות של הסחר עם מדינות אפריקה והודו. אלמנטים שניתן למצוא באדריכלות המנואלינית הם אלמנטים הקשורים לים כגון צדפות ופנינים, מוטיבים בוטניים כגון ענפי דפנה, עלי אלון, בלוטים ואיצטרובלים, קוצים, סמלים של הנצרות כגון צלב מסדר ישו הפורטוגלי (מסדר צבאי ששיחק תפקיד מרכזי במסעות הגילויים ועזר במימונם), קשתות חצי-מעוגלות (במקום קשתות גותיות מחודדות) בדלתות וחלונות, צריחונים חרוטיים, שערים מקושטים עם גומחות ועוד.

מגדל בלן נבנה מאבן גיר לבנה-בז’ מקומית מאזור ליסבון הנקראת ליוז׳.

ריקי שחם מדריכת טיולים

המבנה מחולק לשני חלקים:  מוצב הגנתי בצורת מלבן והמגדל בעל חמש קומות ומתנשא לגובה של 35 מטרים, המעוטר בחבלים מפותלים עשויים אבן וצלב מסדר ישו הפורטוגלי.

הקומה התחתונה במגדל היא בגובה פני המים, שימשה בעבר לשמירת מאגרי נשק ותחמושת. הקומה הראשונה שימשה את מפקדת המבצר, השנייה בעלת מרפסות מקורות בשלושת צדדיה שימשה את המלך. בקומה השלישית שכן אולם שימוע, ברביעית קפלה לתפילות ובחמישית מרפסת תצפית.

ריקי שחם מדריכת טיוליo

המוצב כולל אולם מקורה חלקית בעל קשתות ובו 16 תותחים. בחלקו העליון של המוצב ישנם שישה מגדלי שמירה הנושאים כיפות בסגנון מורי והם מעוטרים בדמויות של בעלי חיים. פרט מעניין נוסף במוצב הוא פסל “מדונה והילד מבלן” (Madonna col Bambino) אשר מציג את מריה הקדושה עם ישו בילדותו. 

אל תחמיצו.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

ליסבון

ריקי שחם מדריכת טיולים 2

ד״ר קמילה אסטבס, המתמחה בהיסטוריה של פורטגל, תדריך אותנו בטיולנו בעיר ליסבון

בשבוע שעבר ביקרתי לראשונה בחיי בליסבון, בירת פורטוגל והעיר הגדולה ביותר בה וכצפוי, נפלתי בקסם המיוחד של העיר הזו, עליו אנסה לספר לכם. זו היתה בעצם נסיעה לשם חקר העיר, כהכנה לקראת טיולים מתוכננים עם קבוצות אותן אדריך. 

שטחה של העיר ליסבון כ-100 קמ”ר, ובשנת 2021 התגוררו בה 545,923 אלף תושבים, היא ממוקמת במערב פורטוגל, לחוף האוקיינוס האטלנטי.

המרכז ההיסטורי של העיר בנוי על שבע גבעות תלולות, ומסיבה זו חלק מרחובות העיר מאפשרים תנועת הולכי רגל בלבד. העיר ידועה בשני גשריה המחברים בין חלקיה, מעל נהר הטז’ו: גשר דה אבריל וגשר ואסקו דה גאמה, גשר החוצה את נהר הטז’ו ומקשר בין צפונה של העיר ליסבון לבין אזור אלקושטה. הגשר, שנחנך ב-1998, הוא הארוך ביותר באירופה ואורכו הכולל, 17.185 קילומטרים, כולל 11.5 קילומטרים על עמודים ו-4.8 קילומטרים של גשר מיתרים. זהו פלא ארכיטקטוני יפהפה והגשר התשיעי באורכו בעולם.

האקלים בליסבון הינו ים תיכוני, והיא שטופת שמש לאורך רוב ימות השנה.

כאחת הערים העתיקות ביותר במערב אירופה, היא מקום מרגש לבלות בו בהתבוננות במראות המקומיים שאינם דומים לערים אירופאיות אחרות, עם המון מוזיאונים המכסים את ההיסטוריה והתרבות של פורטוגל, שפע של מסעדות פנטסטיות ושכונות יפות שאפשר לחקור. יש משהו לכל אחד בליסבון.

אבל ראשית, קצת היסטוריה…. 

כבר בשנת 700 לפני הספירה, ליסבון יושבה על ידי הקלטים, ולאחר מכן על ידי הפיניקים. יישוב זה נכבש מאוחר יותר על ידי היוונים והקרתגים. אזור ליסבון שנקראה אז אוליסיפו, הצטרף בסופו של דבר לאימפריה הרומית, כמו רוב הערים הגדולות באימפריה המערבית, והייתה מרכז להפצת הנצרות.

בעקבות התפוררות האימפריה הרומית המערבית, היו פלישות ברברים עד שהגיע הכיבוש המוסלמי לעיר בשנת 711, שלטונם ארך כמעט 500 שנה. ההשפעה המוסלמית עדיין ניכרת ברובע אלפאמה, רובע עתיק בליסבון ששרד את רעידת האדמה בליסבון ב-1755: שמות מקומות רבים נגזרים מהערבית והאלפאמה (המחוז העתיק ביותר הקיים בליסבון) נגזר מהערבית “אל- חממה”.

בשנת 1108 פשטו על ליסבון צלבנים נורבגים בראשות סיגורד הראשון בדרכם לארץ הקודש במסגרת מסע הצלב הנורבגי ונכבשה על ידם במשך שלוש שנים. ואז נכבש על ידי האלמורווידים המורים בשנת 1111.

בשנת 1147, אפונסו הראשון מפורטוגל כיתר וכבש מחדש את ליסבון בסיוע אבירים צלבנים. העיר, עם כ-154,000 תושבים באותה תקופה, הוחזרה לשלטון נוצרי. כיבושה מחדש של פורטוגל וכינונה מחדש של הנצרות הוא אחד האירועים המשמעותיים ביותר בתולדות ליסבון. חלק מהתושבים המוסלמים המירו את דתם לקתוליות ורוב אלה שלא ברחו לאזורים אחרים של העולם האסלאמי, בעיקר ספרד המוסלמית וצפון אפריקה. כל המסגדים נהרסו לחלוטין או הוסבו לכנסיות. כתוצאה מקץ השלטון המוסלמי, הערבית המדוברת איבדה במהירות את מקומה בחיי היומיום של העיר ונעלמה כליל.

במהלך המאות האחרונות של ימי הביניים, תחת השלטון הנוצרי, העיר התרחבה באופן משמעותי והפכה לתחנת מסחר חשובה עם ערים בצפון אירופה ובערים הים תיכוניות.

ריקי שחם מדריכת טיולים

רוב המשלחות הפורטוגזיות של עידן הגילוי יצאו מליסבון במהלך התקופה מסוף המאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-17, כולל המשלחת של ואסקו דה גאמה להודו בשנת 1498. השנים הבאות של המאה ה-16 החלו עידן הזהב של ליסבון: העיר הייתה מרכז המסחר האירופי בין אפריקה, הודו, המזרח הרחוק ומאוחר יותר, ברזיל, ורכשה עושר רב על ידי ניצול הסחר בתבלינים, עבדים, סוכר, טקסטיל וסחורות אחרות. בתקופה זו נרשמה עלייתו של הסגנון המנואליני השופע בארכיטקטורה, שהטביע את חותמו במונומנטים רבים מהמאה ה-16 כולל מגדל בלם ומנזר ג’רונימוס, שהוכרזו כאתרי מורשת עולמית של אונסק”ו, כדי לכבד את מסעותיו של הנווט ואסקו דה גאמה להודו. 

ב-1 בנובמבר 1755 פגעה בליסבון רעידת אדמה אדירה (שנקראת לפעמים רעידת האדמה הגדולה), ואחריה צונאמי ושריפות שגרמו כמעט להרס מוחלט של העיר. רעידת האדמה עדיין מדורגת כאחת ההרסניות ביותר בהיסטוריה המתועדת. בעקבות אסון זה, ליסבון בנתה את עצמה מחדש.

במהלך מלחמת העולם השנייה הפכה ליסבון לנקודת מוצא לצפון אמריקה עבור אנשים שניסו לברוח מהממשלות הפשיסטיות של אירופה. 

כיום, ליסבון היא מושב הממשלה של פורטוגל, כמו גם המרכז הפוליטי של המדינה.

הביקור שלי בליסבון הגיע לאחר שביליתי כמה ימים בעיר הצפונית של פורטו, כמו גם בעיריית סינטרה הסמוכה. הייתי מוכנה לראות את כל המוזיאונים, לאכול את כל המאכלים הטעימים ולעשות קניות, שכן פורטוגל ידועה בזכות עבודות האומנות שלה.

בפוסט הבא אגיש לכם את הצעתי לארבעה ימים שיהפכו את ביקורכם הבא בליסבון לחוויה בלתי נשכחת.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

ציד פרפרים

ריקי שחם מדריכת טיולים

האביב כבר כאן ואיתו עונת הפרפרים. בישראל חיים כ-140 מיני פרפרים אך לא נפוץ לראות במחוזותינו  ילדים עם רשתות קשורות למוט עץ רצים בשדות ללכוד פרפרים.

ציור יפהפה זה של ברת׳ מוריזו משקף את הסביבה השקטה והעשירה אליה השתייכה. הציור מייצג סצנה מהחיים המשפחתיים שלה בבית הקיט המשפחתי והדמויות המיוצגות בו הן אֵדְמָה מוריזו, אחותה של הציירת וברקע שתי בנותיה, ז’אן ובלאנש.

הסצנה מתרחשת, בקרחת יער. בחזית אֵדְמָה, אישה צעירה בשמלה צחה, רדיד שחור וכובע שחור וידיה אוחזות רשת פרפרים. פניה מעט אניגמטיות, חיוכה השובב תואם את נושא הציור: משחק ילדים, רודפים אחרי פרפרים.

בצד השמאלי של הציור, מאחורי עץ קטן, ילדה קטנה עומדת ומביטה באמה. בגדיה שחורים והכובע שלה לבן – הפוך מבגדיה של האם. לצדה, קצת יותר משמאל, אחותה משתופפת בדשא, כשמבטה מופנה הצידה.

ברת׳ מוריזו מציירת בצבעי עולמה שלה. עולם שבו עוברים צללים עדינים של דמויות ארוכות גוף, נשים עם שמשיות פנינה וציד פרפרים.

העדינות של המברשת שלה מביאה נופך של קלילות ואלגנטיות לקבוצת האימפרסיוניסטים. האישיות והאופי שלה הופכים אותה למרכיב מגבש בקבוצת האומנים. במפגשים שהיא מארגנת משתתפים מוזיקאים, ציירים וסופרים.

אולי בגלל שהיא הייתה האישה היחידה שהציגה בקבוצת האימפרסיוניסטים, המבקרים למדו להעניק לה שבחים כנים ומחמאות על ההשראה הפואטית של יצירותיה.

כשברת׳ מוריזו ציירה את ציד הפרפרים ב-1874, כתב אחד המבקרים שיש לה ״ יש חוש מולד ליצירת אור על הקנבס״.

הטווח הכרומטי של הבד מצומצם מאוד (לבן ושחור, חום וירוק) אך יחד עם זאת שמח ומכניס שלווה לקנבס. היבט זה של רכות מאושש על ידי קווי המתאר המטושטשים של הדמויות. בהשפעת האימפרסיוניסטים היא פיתחה את האופן הנטורליסטי הזה.

מבקר אחר כתב על הציור: “הצורות תמיד מעורפלות בציוריה של מאדאם מוריזו, אבל חיים מוזרים מחייה אותן. האמנית מצאה דרך ללכוד את הניצוץ, הזוהר המופק על דברים והאוויר העוטף אותם…הירוק החיוור, האור הזהוב במעורפל, שרים בהרמוניה בלתי ניתנת לביטוי. אף אחד לא מייצג את האימפרסיוניזם עם כישרון מעודן יותר, עם יותר סמכות מאשר מאדאם מוריזו”.

בעומדי מול הציור במוזיאון אורסיי שאלתי עצמי פתאום איפה הפרפרים? הם בלתי נראים ויחד עם זאת נמצאים בכל מקום ומעל הכל. הם מתנפנפים בעיני אֵדְמָה מוריזו ובקצה המכחול של הציירת. זו אולי בעצם ברת׳ מוריזו שרודפת אחרי פרפרים בשמחה וברעננות על הקנבס שלה אפוף אור.

חג חירות שמח.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

ברת׳ מוריזו

ריקי שחם מדריכת טיולים

האימפרסיוניסטים הביאו את החיים המודרניים היומיומיים והוויי החיים הממשי אל קנבס הציור. בעוד הגברים ציירו נופים אורבניים, מסיבות ריקודים, בתי קפה, הרי שלנשים היה תחום מחיה מוגבל יותר. וכך ברת׳ מוריזו ניווטה את כשרונה לצייר את חיי היומיום של האישה המודרנית. כיוון שלא יכלה לצאת ולצייר בציבור ללא ליווי, היא הפנתה את מבטה פנימה, לחקור ולבטא את המרחב הביתי.

למשל בציור ״העריסה״, ללא ספק הציור המפורסם ביותר שלה משנת 1872, הציירת מראה בעבודתה את אחת משתיה אחיותיה אֵדְמָה, משגיחת על בתה הישנה, בלאנש. זוהי ההצגה הראשונה של דימוי של אמהות ביצירתה של מוריזו, נושא שיהפוך לאחד הנושאים האהובים עליה.

ריקי שחם מדריכת טיולים

מבטה של האם, קו זרועה השמאלית המקופלת, הווילון הסגור באלכסון וחוצץ בין העריסה לעולם, כל זה מייצר עולם אינטימי בו נמצאות רק האם וילדתה הישנה ומחזק את תחושת האינטימיות והאהבה המגוננת המובעת בציור.

ברת׳ הציגה את ״העריסה״ לרגל התערוכה האימפרסיוניסטית של 1874: היא הייתה אז האישה הראשונה שהציגה עם הקבוצה שמנתה את מונה, דגה, רנואר שציוריהם האפילו על ציורה. אך מבקרים חשובים מציינים בכל זאת את החן והאלגנטיות שלו. לאחר שניסתה לשווא למכור אותו, נשאר הציור במשפחתה של ברת׳ עד שנות ה-30, עד לרכישתו על ידי מוזיאון הלובר.

החוץ היה אף הוא חלק בלתי נפרד מהייצוג של החיים המודרניים עבור מוריזו. הסצנות הבורגניות של המאה ה-19 אותן ציירה על כרי הדשא המטופחים, בהחלט משקפות את חיי היומיום של הציירת, אבל הן גם היוו עבורה ניסויים פלסטיים מאתגרים. האור החיצוני המשתנה במהירות, מאלץ ביצוע מהיר, חסכוני באמצעים שלו, על מנת לתפוס את ה- “רושם” של המוטיב החולף.

אל תשכחו לחפש את ציוריה של ברת׳ מוריזו במוזיאון אורסיי.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

ריקי שחם מדריכת טיולים

ברת׳ מוריזו עם זר סיגליות 

ריקי שחם מדריכת טיולים

ציור דיוקן של הציירת ברת׳ מוריזו, מאת אדוארד מאנה, 1872

היום נגלה את חייה של ברת׳ מוריזו (Berthe Morisot), ציירת מזרם האימפרסיוניזם שצמחה מהמעמד הבינוני-גבוה עם ייעוד יוצא דופן לתקופתה, אישה שרצתה לחיות מהאמנות שלה ולמען האמנות שלה. 

מקריאה עליה, עולה דיוקן אישה בעלת אישיות עצמאית ולא קונפורמיסטית, המתוארת על ידי הסובבים אותו כעזת רוח, עקשנית לדרכה ונאמנה למחויבותה לציור.

ברת׳ נולדה ב 1841 בבּוּרְז’, במחוז שֶר בצרפת, אביה היה אז מושל שֶר, לאחר מכן מונה למושל חבל קלבדוס, ולאחר מכן ליועץ-מבקר של בית המשפט בפריז. ברת׳ הייתה הבת הצעירה בין שלוש בנות, משפחתה עודדה אותה ואת אחיותיה בחקירתן את האומנות. כנערה, כמו אחיותיה, היא למדה במכללה פרטית בעלת מוניטין מצוין, שם למדה פסנתר, רישום, תולדות האומנות ועוד. 

ברת׳ גמרה אומר בלבה כי ציור הוא עתידה. למרות שאימה ניסתה להניא אותה מכך, אביה לא מנע ממנה זאת, ואף מימן לה שיעורים פרטיים, שכן האקדמיה לאמנויות יפות בפריז לא קיבלה לשורותיה נשים. במאה ה-19, לאישה מהמעמד הבינוני העליון הצרפתי היה סיכוי קטן להפוך את הציור למקצוע. בשפה הצרפתית למילה צייר אין צורת נקבה, כך שברת׳ אפילו לא יכלה לומר “אני ציירת”.

עם זאת, ברת׳ הייתה נחושה בעקשנות לבנות לעצמה מקום בעולם האומנות והיא סירבה ליעודה של כל נערה מהמעמד הגבוה – להינשא, ללדת ילדים, לעמוד בראש בית נאה, לארח ולשעשע את מעגל קרוביה. 

ב-1864 התקבלה ברת׳ ל”סלון דה פריז”. ב-1874 נפתחה תערוכת האימפרסיוניזם הראשונה שבה הציגה את יצירותיה בין יצירותיהם של מונה, רנואר, סזאן, דגה, פיסארו וסיסלי.

ב-1868 הכירה לראשונה את אדוארד מאנה במוזיאון הלובר, בגלריית מארי דה מדיצ׳י, עת ברת׳ ואחותה האהובה אֵדְמָה שקדו על העתקת ציור של רובנס, שלב הכרחי בהכשרתו של כל צייר. מהרגע שבו נפגשו בלובר, שמרו על קשר כל חייהם. מאנה ביקש מברת׳ לשמש עבורו כמודליסטית, בסך הכל הוא צייר ארבעה עשר דיוקנאות שלה. ברת׳ מוריזו שרועה על ספה, ברת׳ מוריזו עם מניפה, ברת׳ מוריזו בשמלת מוסלין שחורה, ברת׳ מוריזו עם זר סיגליות, הם שמות רק חלק מהדיוקנאות המפורסמים.

קירבתם ואהבתם האומנותית הפגישה גם את בני משפחותיהם, אמה של ברת׳ הזמינה את הצייר ושני אחיו לבית המשפחה והם מצידם פקדו את הסלון של אדוארד ואשתו הפסנתרנית המוכשרת סוזן לינהוף. שם הם פגשו את אמיל זולה, שארל בודלר ועוד אומנים וסופרים בעלי שם.

עם השנים, ברת׳ נהייתה לציירת הראשונה בקבוצת האימפרסיוניסטים לצד מונה, דגה ורנואר שראו בה שווה להם. הם הכירו בכשרונה ולמדו ממנה.  מבקרי האמנות, לעומת זאת, נהגו בה בזלזול וראו בה “ציירת בית”, אישה משועממת ללא אמירה אומנותית המציירת נושאים נשיים בלבד.

עם הזמן, היא קיבלה הכרה על כשרונה והיא נחשבת לציירת הראשונה שתיעדה את חייהן “הנסתרים” של הנשים והביאן לנחלת הציבור.

ברת׳ עצמה, שלא הייתה מודליסטית מקצועית, הסכימה בחפץ לב לבלות שעות רבות בסטודיו של אדוארד, כשהיא מצייתת להוראותיו הקפדניות. האם היתה מאוהבת בו? האם הוא שהיה ידוע כרודף שמלות היה מאוהב בה?

בפוסט זה נראה הציור המפורסם ביותר בקשר המיוחד בין שני הציירים הנקרא “ברת׳ מוריזו עם זר סיגליות”. הסיגלית ידועה כסמל לתום, עומק רגשי וסודיות. בציור, ברת׳ יושבת כשזר סיגליות, בלתי נראה כמעט, במפתח מחשופה. 

בהיותה בת 33, ברת׳ מחליטה סוף סוף להינשא לאז’ן מאנה, אחיו של אדוארד. האם משום שלא יכלה להגשים את אהבתה לאדוארד, התיקה אותה, לאחיו? ייתכן. אך אז’ן שהיה צייר, התברר כפמיניסט שהקדים את דורו: הוא וויתר על עבודתו על מנת לקדם את זו של אישתו. אז’ן שימש כסוכן של אשתו וטיפל בכל ההיבט הארגוני-כלכלי של עבודתה. מה שהוביל לפריחתה האמנותית של ברת׳.

הציור ״ברת׳ מוריזו עם זר סיגליות״  נמצא אף הוא במוזיאון אורסיי שבפריז.

את הפוסט הבא אקדיש לציוריה של ברת׳.
שלכם בידידות,
ריקי שחם