ברת׳ מוריזו

ריקי שחם מדריכת טיולים

האימפרסיוניסטים הביאו את החיים המודרניים היומיומיים והוויי החיים הממשי אל קנבס הציור. בעוד הגברים ציירו נופים אורבניים, מסיבות ריקודים, בתי קפה, הרי שלנשים היה תחום מחיה מוגבל יותר. וכך ברת׳ מוריזו ניווטה את כשרונה לצייר את חיי היומיום של האישה המודרנית. כיוון שלא יכלה לצאת ולצייר בציבור ללא ליווי, היא הפנתה את מבטה פנימה, לחקור ולבטא את המרחב הביתי.

למשל בציור ״העריסה״, ללא ספק הציור המפורסם ביותר שלה משנת 1872, הציירת מראה בעבודתה את אחת משתיה אחיותיה אֵדְמָה, משגיחת על בתה הישנה, בלאנש. זוהי ההצגה הראשונה של דימוי של אמהות ביצירתה של מוריזו, נושא שיהפוך לאחד הנושאים האהובים עליה.

ריקי שחם מדריכת טיולים

מבטה של האם, קו זרועה השמאלית המקופלת, הווילון הסגור באלכסון וחוצץ בין העריסה לעולם, כל זה מייצר עולם אינטימי בו נמצאות רק האם וילדתה הישנה ומחזק את תחושת האינטימיות והאהבה המגוננת המובעת בציור.

ברת׳ הציגה את ״העריסה״ לרגל התערוכה האימפרסיוניסטית של 1874: היא הייתה אז האישה הראשונה שהציגה עם הקבוצה שמנתה את מונה, דגה, רנואר שציוריהם האפילו על ציורה. אך מבקרים חשובים מציינים בכל זאת את החן והאלגנטיות שלו. לאחר שניסתה לשווא למכור אותו, נשאר הציור במשפחתה של ברת׳ עד שנות ה-30, עד לרכישתו על ידי מוזיאון הלובר.

החוץ היה אף הוא חלק בלתי נפרד מהייצוג של החיים המודרניים עבור מוריזו. הסצנות הבורגניות של המאה ה-19 אותן ציירה על כרי הדשא המטופחים, בהחלט משקפות את חיי היומיום של הציירת, אבל הן גם היוו עבורה ניסויים פלסטיים מאתגרים. האור החיצוני המשתנה במהירות, מאלץ ביצוע מהיר, חסכוני באמצעים שלו, על מנת לתפוס את ה- “רושם” של המוטיב החולף.

אל תשכחו לחפש את ציוריה של ברת׳ מוריזו במוזיאון אורסיי.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

ריקי שחם מדריכת טיולים

ברת׳ מוריזו עם זר סיגליות 

ריקי שחם מדריכת טיולים

ציור דיוקן של הציירת ברת׳ מוריזו, מאת אדוארד מאנה, 1872

היום נגלה את חייה של ברת׳ מוריזו (Berthe Morisot), ציירת מזרם האימפרסיוניזם שצמחה מהמעמד הבינוני-גבוה עם ייעוד יוצא דופן לתקופתה, אישה שרצתה לחיות מהאמנות שלה ולמען האמנות שלה. 

מקריאה עליה, עולה דיוקן אישה בעלת אישיות עצמאית ולא קונפורמיסטית, המתוארת על ידי הסובבים אותו כעזת רוח, עקשנית לדרכה ונאמנה למחויבותה לציור.

ברת׳ נולדה ב 1841 בבּוּרְז’, במחוז שֶר בצרפת, אביה היה אז מושל שֶר, לאחר מכן מונה למושל חבל קלבדוס, ולאחר מכן ליועץ-מבקר של בית המשפט בפריז. ברת׳ הייתה הבת הצעירה בין שלוש בנות, משפחתה עודדה אותה ואת אחיותיה בחקירתן את האומנות. כנערה, כמו אחיותיה, היא למדה במכללה פרטית בעלת מוניטין מצוין, שם למדה פסנתר, רישום, תולדות האומנות ועוד. 

ברת׳ גמרה אומר בלבה כי ציור הוא עתידה. למרות שאימה ניסתה להניא אותה מכך, אביה לא מנע ממנה זאת, ואף מימן לה שיעורים פרטיים, שכן האקדמיה לאמנויות יפות בפריז לא קיבלה לשורותיה נשים. במאה ה-19, לאישה מהמעמד הבינוני העליון הצרפתי היה סיכוי קטן להפוך את הציור למקצוע. בשפה הצרפתית למילה צייר אין צורת נקבה, כך שברת׳ אפילו לא יכלה לומר “אני ציירת”.

עם זאת, ברת׳ הייתה נחושה בעקשנות לבנות לעצמה מקום בעולם האומנות והיא סירבה ליעודה של כל נערה מהמעמד הגבוה – להינשא, ללדת ילדים, לעמוד בראש בית נאה, לארח ולשעשע את מעגל קרוביה. 

ב-1864 התקבלה ברת׳ ל”סלון דה פריז”. ב-1874 נפתחה תערוכת האימפרסיוניזם הראשונה שבה הציגה את יצירותיה בין יצירותיהם של מונה, רנואר, סזאן, דגה, פיסארו וסיסלי.

ב-1868 הכירה לראשונה את אדוארד מאנה במוזיאון הלובר, בגלריית מארי דה מדיצ׳י, עת ברת׳ ואחותה האהובה אֵדְמָה שקדו על העתקת ציור של רובנס, שלב הכרחי בהכשרתו של כל צייר. מהרגע שבו נפגשו בלובר, שמרו על קשר כל חייהם. מאנה ביקש מברת׳ לשמש עבורו כמודליסטית, בסך הכל הוא צייר ארבעה עשר דיוקנאות שלה. ברת׳ מוריזו שרועה על ספה, ברת׳ מוריזו עם מניפה, ברת׳ מוריזו בשמלת מוסלין שחורה, ברת׳ מוריזו עם זר סיגליות, הם שמות רק חלק מהדיוקנאות המפורסמים.

קירבתם ואהבתם האומנותית הפגישה גם את בני משפחותיהם, אמה של ברת׳ הזמינה את הצייר ושני אחיו לבית המשפחה והם מצידם פקדו את הסלון של אדוארד ואשתו הפסנתרנית המוכשרת סוזן לינהוף. שם הם פגשו את אמיל זולה, שארל בודלר ועוד אומנים וסופרים בעלי שם.

עם השנים, ברת׳ נהייתה לציירת הראשונה בקבוצת האימפרסיוניסטים לצד מונה, דגה ורנואר שראו בה שווה להם. הם הכירו בכשרונה ולמדו ממנה.  מבקרי האמנות, לעומת זאת, נהגו בה בזלזול וראו בה “ציירת בית”, אישה משועממת ללא אמירה אומנותית המציירת נושאים נשיים בלבד.

עם הזמן, היא קיבלה הכרה על כשרונה והיא נחשבת לציירת הראשונה שתיעדה את חייהן “הנסתרים” של הנשים והביאן לנחלת הציבור.

ברת׳ עצמה, שלא הייתה מודליסטית מקצועית, הסכימה בחפץ לב לבלות שעות רבות בסטודיו של אדוארד, כשהיא מצייתת להוראותיו הקפדניות. האם היתה מאוהבת בו? האם הוא שהיה ידוע כרודף שמלות היה מאוהב בה?

בפוסט זה נראה הציור המפורסם ביותר בקשר המיוחד בין שני הציירים הנקרא “ברת׳ מוריזו עם זר סיגליות”. הסיגלית ידועה כסמל לתום, עומק רגשי וסודיות. בציור, ברת׳ יושבת כשזר סיגליות, בלתי נראה כמעט, במפתח מחשופה. 

בהיותה בת 33, ברת׳ מחליטה סוף סוף להינשא לאז’ן מאנה, אחיו של אדוארד. האם משום שלא יכלה להגשים את אהבתה לאדוארד, התיקה אותה, לאחיו? ייתכן. אך אז’ן שהיה צייר, התברר כפמיניסט שהקדים את דורו: הוא וויתר על עבודתו על מנת לקדם את זו של אישתו. אז’ן שימש כסוכן של אשתו וטיפל בכל ההיבט הארגוני-כלכלי של עבודתה. מה שהוביל לפריחתה האמנותית של ברת׳.

הציור ״ברת׳ מוריזו עם זר סיגליות״  נמצא אף הוא במוזיאון אורסיי שבפריז.

את הפוסט הבא אקדיש לציוריה של ברת׳.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

ארוחת בוקר על הדשא

ריקי שחם מדריכת טיולים

אדלין קיסופ החביבה ממשיכה ללוות אותנו במסע שלנו במוזיאון אורסיי, היא היסטוריונית של האומנות המתמחה באימפרסיוניזם ופוסט אימפרסיוניזם.

אדוארד מאנה (1832 – 1883) היה צייר צרפתי שנחשב לאחד ממבשרי המודרניזם והאימפרסיוניזם.

מאנה נולד למשפחה בורגנית בעלת אמצעים, מעמדו הכלכלי הקנה לו את האפשרות להביע את דעותיו ומחאותיו מבלי לחשוש לפרנסתו, בניגוד לאמנים אחרים אשר היו תלויים בפטרונים. 

אחד מציוריו המפורסמים של מאנה שעורר מחאה אדירה בשעתו הוא ״ארוחת בוקר על הדשא״. הציור שהושלם ב-1863, מציב אישה עירומה בקרחת יער ולידה על הדשא שני גברים לבושים לגמרי בתלבושת עכשווית. מאחוריהם, אישה כמעט מעורטלת נוספת טובלת במי הנחל. בחזית הציור, סל פיקניק שחלק מתוכנו מוטל על הארץ, במה שנראה כטבע דומם עם לחם, דובדבנים, אפרסקים.

כשהעבודה הוצגה בסלון, פרצה שערורייה אסתטית ומוסרית ומאנה חטף ביקורת נוקבת מכל עבר.  

ריקי שחם מדריכת טיולים

בתמונה זו של מאנה הוצג לראשונה עירום נשי בהקשר יומיומי, נטול כל הצהרה מפורשת חברתית או פוליטית. מה שהוציא את העירום הנשי מההקשרים התנ”כיים והמיתולוגיים – ההקשרים היחידים בהם העירום הנשי הוצג בהם עד מאנה. 

חידוש מלא תעוזה נוסף הוא במבטה של האישה העירומה שהיה מופנה ישירות אל עבר הצופה באופן לא מתנצל או מבוייש. 

המבקרים תפסו את היצירה הזו כבלתי מהוגנת וכבלתי לגיטימית. מאנה למעשה משבש את טעמם הטוב של הבורגנים המבקרים בתערוכות ובאופן מסוים הורג את הציור המיתולוגי. 

זהו ציור מחאתי והקהל הבין שלא מדובר בעירום סימבולי, אלא באישה רגילה, בת התקופה. מאנה מותח למעשה ביקורת חברתית על מעמד הבורגנות ועל אופיו הבלתי מוסרי בו גברים בורגנים רבים נהגו לפקוד מועדוני זנות. הציור מבקש להציב מראה מול פני הצופים בסיטואציה בלתי נוחה: במרחב הציבורי, בבילוי מהוגן במוזיאון בחברת משפחותיהם, הוריהם, נשותיהם, וילדיהם.

הסגנון והביצוע זעזעו כמעט כמו הנושא. מאנה נוטש את ההדרגתיות הרגילה של אור וצל לטובת ניגודים אכזריים ביניהם. הוא מתעלם מכללי הפרספקטיבה ולא יוצר כלל עומק. ב״ארוחת צהריים על הדשא״, מאנה לא מכבד אף אחת מהמוסכמות החברתיות והאומנותיות המקובלות, אלא מבקש לכפות חופש במרחב הציבורי ביחס לדמויות האישה והגבר בחברה ולאופני הייצוג המסורתיים שלהם.

את הציור המהפכני תוכלו לראות במוזיאון אורסיי שבפריז.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

פרגים

ריקי שחם מדריכת טיולים

אדלין קיסופ החביבה ממשיכה ללוות אותנו, היא היסטוריונית של האומנות המתמחה באימפרסיוניזם ופוסט אימפרסיוניזם.

קלוד מונה (1840 – 1926) ממייסדי ומובילי זרם האימפרסיוניזם באמנות נולד בפריז אך בילה את מרבית שנות ילדותו בלה האבר, לאביו הייתה חנות מכולת. עוד בהיותו ילד, הפגין מונה כישרון אינסטינקטיבי לרישום. מחברות בית ספרו היו גדושות בציורים ובקריקטורות, בגיל 15 החל למכור את ציוריו ברחוב והוא החליט להקדיש את חייו לציור ועקר לפריז כדי ללמוד באקדמיה. כסטודנט בפריז, הוא חלק מגורים עם הצייר פייר-אוגוסט רנואר. 

ב-1871 הגיע מונה להולנד. ארץ זו שבתה את לבו, והעשירה אותו בחוויות ובהצלחה. הוא האמין נחרצות בכך שאמנות צריכה להיות בהשראת הטבע – מה שאומר ציור בחוץ, באוויר הפתוח ולא בסטודיו. זה יהפוך לעיקרון המפתח של האימפרסיוניזם (התאפשר בזכות ההמצאה ב-1841 של צבע שמן מוכן בשפופרות מתכת ניידות). מונה חי וצייר בנופים פתוחים וזוהרים שאפשרו לו לחקור את האפשרויות של ציור בחוץ.

המילה אימפרסיוניזם, זרם שהתאפיין בהתבוננות ישירה בטבע, נגזרה משם ציורו של מונה התרשמות (impression) זריחה (1872). הוא ניסה לבטא את השתנות מראה האובייקט עם השתנות האור או מזג האוויר, ולכן צייר סדרות של נופים מסוימים בתנאי אור ומזג אוויר שונים.

מונה צייר בעיקר נופים כפריים אך גם עירוניים, בנסותו לחקות את האופן שבו העין קולטת את הנגלה לפניה, בטכניקה של מעין רישום מהיר בצבע, משיחות מכחול קצרות ועתירות צבע ושימוש בצבעים משלימים. 

ציורו פרגים משנת 1874 משרה את האווירה התוססת של טיול בשדות ביום קיץ. בתמיכת הסוחר שלו, פול דוראנד-רואל, הוא הציג את הציור לציבור במהלך התערוכה הראשונה של הקבוצה האימפרסיוניסטית בשנת 1874. הציור הפך היום לאחד המפורסמים ביותר. 

ריקי שחם מדריכת טיולים

הציור בנוי ממבנה של שני אזורים נפרדים מנקודת המבט של טווח הצבעים מוגדרים כך, האחד נשלט על ידי אדום, השני על ידי ירוק כחלחל. הצעירה עם השמשייה והילד בחזית הם ללא ספק קמיל, אשתו של האמן, ובנם ז’אן.

בכל מקום בו עבר להתגורר, הקים מונה גנים וצייר אותם. אך אהבתו הרבה לגנים קיבלה את מלוא ביטויה בז’יברני, שבה התגורר עד סוף ימיו. על ביתו של מונה בז׳יברני כתבתי לכם בעבר. שם היה לו זמן, רגיעה נפשית, ובסופו של דבר גם כסף, והוא פיתח את גניו מאוד, תוך כדי שהוא גידל מקבצים צפופים מאוד של פרחים בשלל גוונים.

גם ציור זה מוצג במוזיאון אורסיי. אל תפספסו.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

שחקני הקלפים

ריקי שחם מדריכת טיולים

גם בסיור זה תלווה אותנו אדלין קיסופ, היסטוריונית של האומנות המתמחה באימפרסיוניזם ופוסט אימפרסיוניזם.

שחקני הקלפים (בצרפתית: Les Joueurs de cartes) היא סדרת של חמישה ציורים, שנוצרה על ידי הצייר הפוסט-אימפרסיוניסט פול סזאן (1839 – 1906) בשנות ה-90 של המאה ה-19. 

סזאן נולד בעיר אקס-אן-פרובאנס למשפחה בורגנית מבוססת. בעידודו של אביו, ששאף שיהיה בנקאי כמוהו פנה ללימודי משפטים אך זנח אותם שלוש שנים לאחר מכן לטובת קריירה אמנותית.

המפגש שלו עם קאמי פיסארו, הצייר האימפרסיוניסטי הידוע, בתחילת שנות השבעים של המאה ה-19 השפיע רבות על עבודתו. 

 האימפרסיוניזם היא תנועה אמנותית שרווחה באירופה, ובעיקר בפריז, במאה ה-19, בין השנים 1865–1880 והשפיעה לא רק על האמנות החזותית, כי אם גם על המוזיקה והספרות. שמה של התנועה נגזר מציורו של מונה: ‘התרשמות (impression): זריחה’ (1872), האימפרסיוניסטים ציירו בעיקר תחת כיפת השמים. במשיכות מכחול קלות בצבעים בהירים, ובמינימום קווים, הם ביקשו להנציח אפקטים בני חלוף של אור ותנועה.

במהלך שנות השמונים של המאה ה-19 גיבש סזאן את הסגנון שמאפיין את יצירתו המאוחרת. בציוריו מתקופה זו ניכר ניתוח קפדני של הצבע כאמצעי ליצירת פרספקטיבה, וזאת בניגוד לשיטת האור-צל המוכרת יותר. סגנונו המאוחר של סזאן שואף לייצג את מהותם של מושאי הציור, ובניגוד לאימפרסיוניסטים, מבכר אותה על פני רשמים וויזואלים שמתקבלים מהתבוננות באובייקט המצויר.

השפעתו על הזרם הקוביסטי ועל הציור המופשט הייתה גדולה מאוד. עליו אמר אנרי מאטיס: “סזאן הוא אבי כולנו [המודרניסטים], כל אחד מאיתנו ממשיך ומפתח דבר מה שגילה בציוריו. אבל כל מה שעשינו מצוי כבר אצלו בצורה זו או אחרת”.

שחקני הקלפים היא סדרה של תמונות הנבדלות בגודלן, במספר המשתתפים המשחקים בקלפים ובמיקום המשחק. 

ריקי שחם מדריכת טיולים

ביצירות מתוארים איכרים מפרובאנס מעשנים ומשחקים בקלפים. כל השחקנים ביצירות הם גברים ומבטם מוטה לכיוון הקלפים שהם מחזיקים בידיהם. ניכר כי השחקנים מרוכזים במשחק, והתקשורת ביניהם מתבצעת דרך הקלפים. סזאן השתמש באיכרים שעבדו באחוזת משפחתו כדוגמנים ביצירה.

ישנן חמש גרסאות ידועות כיום: האחת, זו שמופיעה כאן, נמצאת במוזיאון ד’אורסיי. יצירות נוספות נמצאות בלונדון, בפילדלפיה ובמוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק. הגרסה האחרונה הייתה שייכת לבעל אימפריית ספנות יווני והיא נמכרה בשנת 2011 בעסקה פרטית תמורת סכום של 250 מיליון יורו. מה שהפך אותו לציור הכי נמכר אי פעם עד שהשיא נשבר ב 2017.

המוטיב של שחקני קלפים לקוח מסגנון אומנותי צרפתי והולנדי של שחקני קלפים רועשים ושיכורים. אבל במקום דמויות רועשות, סזאן צייר אנשים שקטים, באווירה שמזכירה דממה יותר מאשר דרמה. סזאן גם ממתן את השימוש באלכוהול ובכסף שנפוץ בציורים מסוג זה ובקבוק יין סגור מופיע רק בשלוש מהגרסאות. 

בגרסה של מוזיאון ד’אורסיי, דמותו של השחקן השמאלי מוצגת במלואה בעוד השחקן הימני מוצג באופן חלקי. השימוש בצבעים בגרסה הזו הוא מתון יותר מבשאר הגרסאות. בשנת 1961, הגרסה נגנבה בעת שהייתה מוצגת בתערוכה זמנית ביחד עם עוד שבע יצירות נוספות של סזאן. ממשלת צרפת אף הנפיקה בול לכבוד היצירה האבודה, אולם לאחר מספר חודשים כל היצירות הגנובות הוחזרו בתמורה לכופר.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

חזרה ללונדון

ריקי שחם מדריכת טיולים

בנסיעה זו תלווה אותנו לוריין סאמייליקן

את היום השביעי והאחרון בטיולנו התחלנו בנסיעת בוקר מוקדמת, עת האוטובוס שלנו לקח אותנו חזרה ללונדון. נסיעה של שעה וחצי הובילה אותנו ממרחביה הכפריים של אנגליה אל הכרך הסואן של לונדון. 

לפנינו יום שלם כמעט שהוקדש לטיולים, להצגות, למוזיאונים, לקניות – העיר היא היצע אינסופי של אטרקציות. 

מבחינתי זו היתה הזדמנות לחזות לראשונה בחיי באחד מאוספי האמנות היפים והחשובים בעולם ב- Courtauld Gallery. הגלרייה שוכנת בבית סומרסט, ארמון בסגנון ניאו-קלאסי הממוקם בצידו הדרומי של הסטרנד שבמרכז לונדון, על הגדה הצפונית של נהר התמזה. חלקו המרכזי של המבנה הבנוי בסגנון ניאו קלאסי נבנה בין 1776 – 1796. אגפיו הצפוניים והדרומיים של המבנה נבנו בסגנון ויקטוריאני. המבנה קרוי על שם בניין בשם זה שעמד באותו אתר קודם לכן.

Courtauld Gallery היא ביתם של אחד מאוספי הציורים הגדולים ביותר של בריטניה, והוא מכיל יצירות רבות בעלות חשיבות עולמית. למרות שיש כמה יצירות יוצאות דופן מתקופות קודמות, הצד החזק ביותר של האוסף הוא הציורים האימפרסיוניסטיים והפוסט-אימפרסיוניסטיים.

הציור אליו אתייחס היום נקרא ״הבר בפולי ברז’ר״, יצירת האמנות המשמעותית האחרונה בחייו של אדוארד מאנה. הציור מדגים את מחויבותו של מאנה לריאליזם בייצוג של סצנה עכשווית שיצר באופן מפורט לפרטי פרטים בסטודיו שלו אותו דימה לבר האמיתי בפולי ברז׳ר. 

ריקי שחם מדריכת טיולים

הציור עשיר בפרטים המספקים רמזים למעמד חברתי ולמילייה. האישה בבר היא דמות אמיתית, המכונה סוזן, שעבדה כמוזגת ב-Folis-Bergère בתחילת שנות ה- 80 של המאה ה-19. 

מאנה, היה איש כרך מובהק עד סוף חייו, מאוהב בפריז אשר בה חי ועבד כל חייו, יצר מחדש את העולם האופנתי שהכיר ואהב עם כל זוהרו ועל כל חסרונותיו.

כל הציור, פרט לדמות של סוזן המוזגת, ומהבר עמוס המשקאות שלפניה, הוא למעשה ההשתקפויות שדרך המראה. האלמנטים המצויים על השיש של הבר, בין אם בקבוקי האלכוהול, התפוזים או אגרטל הפרחים, יוצרים שלם פירמידלי שהולך למצוא את פסגתו, לא בלי שובבות, בפרחים המעטרים את מחוך המלצרית עצמה. 

ציור זה היה קרקע לדיון פורה של מבקרי האומנות, היסטוריונים וסוציולוגים.

ההיבט שמשך את מרבית תשומת הלב של המבקרים היה השתקפותה של סוזן במראה ולצידה הלקוח המשופם העומד כמעט בצמוד אליה. מאנה “הואשם” בסטייה מכללי הפרספקטיבה של האקדמיה, שכן ניתן לראות אך ורק את השתקפות פניו של הלקוח המדבר עם סוזן אך לא את גופו, כפי שהיה מצפה לראות בהינתן מקומו בהשתקפות. 

מנגד המסנגרים על מאנה יגידו שמי שמגנה את מאנה לא מבין את כוונתו האמיתית: שאנחנו, הצופים, נזדהה עם עמדת הלקוח, נתפוס את מקומו ובכך ניקח חלק מסוים ביצירה.

נסכים ונאמר שקשה להסיק אם אנומליה זו היא תוצאה של רצונו של האמן או טעות פשוטה בהערכה, שלא הייתה נטולת שעשוע.

היסטוריון האמנות לארי ל. ליגו, טוען כי מאנה נוהג לקשר תפוזים לזנות בציוריו. בציור זה כלל צלחת עשויה קריסטל ועליה תפוזים ובכך יאמרו שהוא מרמז על עיסוקה. בהמשך מבקרים של מאנה טענו שסוזן היא איש המכירות וגם הסחורה – משהו שצריך לקנות יחד עם משקה.

ממליצה בחום לשבץ את Courtauld Gallery בביקורכם הבא בלונדון.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

השבוע הגשמתי חלום

ריקי שחם מדריכת טיולים

שלי לנגלי היא היסטוריונית של האמנות, ותלווה אותנו במסע זה

וידוי קטן – ואני ממש מקווה שלא לירות לעצמי ברגל ולא לכרות את הענף עליו אני יושבת – לו זה היה תלוי בי, לא הייתי עובדת בחודשי הקיץ. או במילים אחרות, אני לא ששה לטייל בחודשים יולי- אוגוסט. חודשי הקיץ החמים בשילוב המוני התיירים המנצלים את חופשת הקיץ, מרתיע אותי. אלו תמיד המחשבות לפני שהמטוס ממריא ליעדו. חשוב לציין שהחשש תמיד מתבדה ושהחוויות תמיד שוות את המאמץ.

וכך היה גם השבוע. 

השבוע הדרכתי קבוצה של נשים מדהימות, כולן עברו מזמן את גיל הפנסיה. הטיול היה קצר יחסית, שישה לילות ושבעה ימים באנגליה הכפרית, אחד מחבלי הארצות היפים בעולם. 42 הנשים שהיו איתי, היו חקרניות, סקרניות ומלאות ידע עשיר ונהניתי עד מאוד מחברתן. 

על הטיול באנגליה הכפרית אספר לכם בפוסט הבא, כי היום אני רוצה לספר לכם על החלום שהגשמתי. 

המטוס שלנו נחת בנמל התעופה היתרו, בשעות הצהריים. מה שהותיר לנו אחר צהריים שלם, חופשי לטייל בלונדון היפה אינסופית. ואני שמתי פעמיי עם כל מי שרצתה להצטרף אלי למוזיאון הגלריה הלאומית הממוקמת בצידה הצפוני של כיכר טרפלגר.

אולי זה ישמע לאחדים מכם מטופש, אבל עבורי יש ציורים שלראות אותם בלייב הוא לא פחות מהגשמה של חלום. והפעם אני מדברת על יצירת המופת של הצייר הבלגי יאן ואן אייק ״נישואי הזוג ארנולפיני״, משנת 1434 המוצג בגלריה הלאומית בלונדון. זהו ציור שמן על עץ אלון שגודלו 69X82 ס”מ.

ריקי שחם מדריכת טיולים

יאן ואן אייק (1390 לערך – 1441) היה צייר פלמי מהמאה ה-15, מהראשונים שציירו בשמן. בניגוד למה שנהוג לחשוב, ואן אייק לא המציא את הציור בשמן, אולם הוא שכלל את השיטה ויש שיאמרו שהביא אותה לרמתה הגבוהה ביותר.

ואן אייק נולד למשפחת ציירים, מורהו היה אחיו רוברט, ובגיל צעיר ביותר, הפך לצייר החצר של הנסיך פיליפ השלישי מבורגון. פעמים רבות שימש בשליחות הנסיך כאיש אמונו וב-1428 היה חבר במשלחת ששלח פיליפ לליסבון כדי לבקש את ידה של איזבלה מפורטוגל. דיוקן הכלה שצייר שכנע את הנסיך להינשא לה. הוא נותר בשירותו של פיליפ, שהיה תמיד נדיב אליו, עד מותו.

למרות שהיו לו תלמידים בודדים, ובחייו הקצרים לא הותיר אחריו עבודות רבות, ליצירתו של ואן אייק היתה השפעה עצומה על דורות של ציירים שבאו אחריו וביניהם יאן ורמיר. 

 ציורו המפורסם ביותר “נישואי הזוג ארנולפיני”, שצויר בשנת 1434, נחשב בכל סקר לאחת מ-50 יצירות האומנות החשובות בעולם. יצירה זו נותרת מסתורית על אף ריבוי הפרטים שבה. 

בתמונה נראה הבעל ג’ובאני, סוחר עשיר שחי בעיר ברוז’, עומד בצד שמאל. הוא מחזיק בידה של ג’ואנה אשתו, שצדה השמאלי פונה אל המתבונן, ומרים את ידו השנייה לשבועה. בני הזוג מוצגים בחדר מפואר למדי ובו מיטה, החדר שימש כנראה כחדר קבלה, שכן זו הייתה האופנה בצרפת ובבורגון שבה שימשו מיטות בחדרי קבלה לישיבה.

שתי הדמויות לבושות בגדים עשירים מאוד המדגישים את מעמדם החברתי הגבוה. ג’ובאני, הבעל, נראה לבוש בגלימה חומה ויוקרתית שבשוליה פרווה, וחובש כובע צילינדר. אשתו ג’ואנה עטופה בבגד ירוק עשיר, עשוי קטיפה ומעוטר בפרווה. נראה שהיא בהיריון. כלב עומד בין בני הזוג, סימן היכר נוסף למעמד גבוה וכן סימן לנאמנות ושלום בית, ערכי הנישואים החשובים של התקופה.

פרט נוסף מסקרן וחשוב בתמונה היא המראה בקצה החדר. במראה משתקפות מן הגב, דמויות בני הזוג, ודמות נוספת, ככל הנראה האמן. הציור חתום, רשום ומתוארך על הקיר מעל המראה: “יאן ואן אייק היה כאן 1434”. 

סגנון התמונה הוא ריאליסטי, תיאור הדמויות והפריטים יורד לפרטי פרטים, תוך דייקנות בהדגשת המרקמים השונים של העצמים. מומלץ בחום בביקורכם הבא בלונדון.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

מארק שאגאל

ריקי שחם מדריכת טיולים

קריסטינה לוקרי תלווה אותנו בתערוכה 

חברים וחברות, הרשו לי להמליץ לכם על ביקור בתערוכה המוקדשת לעבודותיו של מארק שאגאל, באטלייה דה לומייר, אשר ברובע ה 11 בפריז, מרכז אמנות ייחודי שבו מוצגות יצירות קלאסיות בתצוגות סוחפות המלוות במוזיקה ובווידאו.

מארק שאגאל נולד בשם מוישה סגל בשנת 1887, למשפחה יהודית בעיר קטנה בבלארוס של ימינו, אז חלק מהאימפריה הרוסית.

בזמן לידתו, מחצית מהאוכלוסייה במכורתו היו יהודים ועיר ציורית זו בה היו בתי כנסת רבים, השפיעה על יצירתו כל חייו. 

שאגאל היה הבכור מבין תשעה ילדים. אביו, הועסק אצל סוחר הרינג, ואמו, פייגה-איטה, מכרה מצרכים מביתם. אביו עבד קשה, נשא חביות כבדות, שאגאל כתב על אותן שנים ראשונות: יום אחר יום, חורף וקיץ, בשש בבוקר, קם אבי והלך לבית הכנסת. שם הוא אמר את תפילתו הרגילה עבור מת או אחר. בשובו הכין את הסמובר, שתה תה והלך לעבודה. עבודת גיהנום. למה לנסות להסתיר את זה? שום מילה לעולם לא תקל על גורלו של אבי… אך תמיד היו שפע של חמאה וגבינה על שולחננו. לחם מרוח בחמאה, כמו סמל נצחי, מעולם לא יצא מכפות ידיי הילדותיות״.

בהיותו תלמיד תיכון, הבחין יום אחד בתלמיד אחר אשר צייר במסדרונות בית הספר. שאגאל המוקסם ניגש לספרייה, בחר מתוכו ספר והחל להעתיק את התמונה הראשונה שנקרתה בדרכו. הקסם התרחש ומאז מעולם לא היה יום בו שאגאל לא עסק בציור או ביצירה בכלל. 

הביוגרף של שאגאל מציין שבתקופה ההיא ברוסיה האימפריאלית, היו ליהודים שתי דרכים להצטרף לעולם האמנות: האחת הייתה להסתיר או להכחיש את השורשים היהודיים של האדם, השנייה – זו שבחר שאגאל – להוקיר ולבטא בפומבי את השורשים היהודיים שלו על ידי שילובם באמנות.

ואכן הרוח החסידית היתה הבסיס ומקור ההזנה לאמנותו, נופי ילדותו היו מחסן הדימויים החזותיים שלו – עם הרחובות המושלגים, בתי העץ, בעלי החיים והכנרים הנמצאים בכל מקום. סצינות ילדות כל כך בלתי נמחקות במוחו ומטען רגשי כל כך עוצמתי שאפשר היה לשחרר באמצעות חזרה אובססיבית על אותם סמלים ומראות.

הרבה בעבודתו של שאגאל מתהפך – דגים עפים בשמיים, ערים צומחות כלפי מטה אל האדמה, חיות מכל הסוגים מסתובבות על פני הדף. והוא רוצה לשחרר את כולם ולהעניק להם חופש של תנועה. 

בזמן מלחמת העולם השניה, כאשר חי בארצות הברית, כתב שאגאל על עבודתו: ״הילד מחפש משהו, מחפש עדינות כזו מיוחדת, הצבע הזה שיורד ככוכבים מהשמים ונוחת, בהיר ושקוף, כמו שלג על גגותינו. מאיפה הוא השיג את זה? איך זה יגיע לילד כמוהו? אני לא יודע למה הוא לא מצא את זה בעיר מולדתו. אולי הילד “משוגע”, אבל “משוגע” למען האמנות. אני חרוט בלב של הילד, אבל הוא עדיין ‘עף’, הוא עדיין שואף להמריא, יש לו ‘רוח’ בראש”.

הנושאים המרכזיים ביצירתו של שאגאל הם מיתולוגיה, דת ומעל לכל, אהבה. יצירותיו היו מלאות בפולקלור יהודי ובאגדות, בסיפורי התנ”ך, הברית החדשה ואף המיתולוגיה היוונית. אפילו הקרקס היה מקור השראה עבורו.  

השמחה בולטת מאד ביצירתו של שאגאל – היא חיה ומלאת חיים, מלאה בדמיונות בלתי אפשריים, מכושפים. כפי שמראה התערוכה המקסימה הזו, סיר ערבוב קסום של צבע וסמליות.

אל תחמיצו.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

הבית של קלוד מונה 

ריקי שחם מדריכת טיולים

אנחנו חזרה בישראל לאחר 8 ימים יפהפיים בדמנרק. תודה לכל האנשים הנפלאים אותם פגשתי, נעמתם לי מאד. מקווה שניפגש שוב במהרה בטיול אחר.  בסוף השבוע הקרוב, מתוכננת נסיעה לכבוד בת מצווה של ילדה קסומה, בני משפחתה וחבריה הקרובים. והפעם  5 ימי תרבות ואומנות בפריז רבתי. על אף שהנסיעה מוזמנת מראש וסגורה לקהל הרחב, רציתי לחלוק איתכם מקום יוצא דופן ביופיו שבו נבקר – הבית של הצייר קלוד מונה בג’יברני.

קלוד מונה (1840 – 1926), צייר צרפתי ואחד ממייסדי האימפרסיוניזם. כישרון הציור שלו בלט עוד מילדות ומחברות בית הספר שלו היו עמוסות ברישומים שעשה. 

ריקי שחם מדריכת טיולים 3

את הקריירה שלו הוא החל כאמן ביצירת דיוקנאות בעיר הנמל לה האבר. בשנים הבאות הוא נדד בין פריז, לונדון, הולנד בניסיון להימלט ממלחמת פרוסיה-צרפת. בבירה האנגלית הוא פוגש את סוחר האמנות פול דוראנד-רואל, שיהפוך למקור ההכנסה העיקרי שלו בהמשך הקריירה. ב-1871 חזר לצרפת, והשתתף בתערוכה הראשונה של האימפרסיוניסטים העתידיים, אשר כונתה “תערוכת האימפרסיוניסטים”, על שם ציור של מונה “התרשמות (אימפרסיה), זריחה”, ציור אשר זכה להצלחה רבה ומשך את עינם של סוחרי ומבקרי האומנות. 

למרות הצלחה זו, משאביו הכספיים הדלים של מונה, המשיכו להביא אותו ואת משפחתו לחיי נדודים. עד שלבסוף ב-1883 התיישב בכפר ג’יברני שבנורמנדי.

ג’יברני היא קומונה וכפר צרפתי קטן הממוקם בנורמנדי. שמו העולמי היום, ידוע בעיקר בזכות הבית והגנים של קלוד מונה אך עיירה זו כונתה גם “כפר הציירים” בגלל ריבוי הציירים שהתיישבו בה.

הכפר מורכב בעיקרו משני רחובות על צלע גבעה עם בתים נמוכים המכוסים בוורוד או ירוק גס עם גגות צפחה ומעוטרים בוויסטריה ובשלל פרחים. הרחובות הללו מצטלבים עם סמטאות צרות העוברות במורד הגבעה. מה שמשך את הציירים להקים בעיירה הציורית את בתי המלאכה שלהם.

כאמור בשנת 1883 עבר האמן לכפר ג’יברני. תחילה הוא שכר בית כפרי, מוקף על ידי גן, ומאוחר יותר, כשזכה להכרת המבקרים ועבודותיו החלו להימכר, רכש מונה את הבית. הוא התגורר בו עם משפחתו במשך 43 שנים, עד מותו ב-1926.

הוא שיפץ את הבית לחלוטין, עד שהפך למעון יפהפה, קירותיו החיצוניים צבועים וורוד ותריסים ירוקים. את האסם הסב מונה לסטודיו בו צייר. 

את חלקת האדמה מונה טיפח בעזרת צוות של שישה גננים, והפך אותה לגינת מים מזרחית בסגנון הגנים היפניים, לדבריו על מנת “לשמח את העין וכדי שיהיו מוטיבים לציור”. מונה שתל על גדות האגם עצי פרי, עצי ערבה, וויסטריה, אזליאות וקני במבוק. כיום ידוע המתחם בשם “גן המים” (Jardin d’Eau) או “הגן היפני” שכן ההשראה לתכנונם של האגם ושל הגן שמסביבו מקורה בהשפעה יפנית. על האגם נבנה גשר עץ, שנצבע בירוק, לפי דוגמה מתחריט יפני.

את פני המים כיסה בצמחי נימפיאות אקזוטיות. למעשה הגן והאגם בפרט הפכו למוקד חייו ובמשך יותר מעשרים וחמש שנה צייר שם כמה מהציורים המפורסמים ביותר שלו. כל אלה היוו השראה ליקום הציורי המקביל שיצר על הקנבס, שיר הלל ליפי הטבע. 

ריקי שחם מדריכת טיולים 2

המים כמוטיב משכו את מונה בחבלי קסם. השתקפויותיהם המשתנות ללא הרף, יצרו בו את הרשמים החמקניים ביותר של הטבע, האור והצל, אותם רצה ללכוד בציוריו. 

מונה אמר על עצמו שהוא מתפתה לשירת המקום, שאותו ראה כ”ציור מבוצע ישירות מהטבע”. 

בשנת 1966, על פי צוואתו של מישל מונה, בנו השני של הצייר, הבית, האוספים והגנים שלו, נכנסו למורשת האקדמיה לאמנויות יפות. ובשנת 1980, נחנך רשמית דומיין דה ז’יברני ומפתח לציבור הרחב. האקדמיה הבטיחה בכך את שימור הנופים הידועים, האהובים, והמצוירים על ידי קלוד מונה.

ממליצה לכם בחום שלא לפסוח על המקום, המרוחק רק כשעה מפריז, בביקורכם הבא בעיר האורות.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

 

 

אנרי מאטיס

ריקי שחם מדריכת טיולים

נשאר עוד קצת בניו יורק ועדיין בתמה של ״ריקוד״.

35 דקות הליכה מהמטרופוליטן נמצא מוזיאון חשוב לא פחות, הלא הוא ה״מומה״, המוזיאון לאמנות מודרנית (Museum of Modern Arts). 

באמצע שנות ה-20, שלוש נשים, אבי אולדריץ’ רוקפלר (אשתו של ג’ון רוקפלר הבן) ושתיים מחברותיה, פטרוניות האמנות החשובות בעיר, תופסות את הצורך להציע אלטרנטיבה למדיניות השמרנית של המוזיאונים המסורתיים בארצות הברית.

הן הצליחו לשכנע פטרוני אומנות נוספים, ויחד הם החליטו ליצור מוסד המוקדש אך ורק לאמנות המודרנית שתפקידו יהיה להיות לשמר יצירות ידועות אך מעל הכל לפתוח את שעריה לאמנים צעירים עכשוויים. 

ב-7 בנובמבר 1929, אורגנה תערוכה גדולה בבניין Heckscher בשדרה החמישית, שהפגישה את פול סזאן, וינסנט ואן גוך, פול גוגן ואחרים. 

מאז המוזיאון לא הפסיק לגדול ולהתפתח ולהרחיב את הפלטפורמות המבקשות להנגיש את האמנות המודרנית לקהל ולתת בית לאומנים להמשיך ביצירתם. 

המוזיאון הממוקם ברחוב 53 מערב מספר 11 (בין שדרות 5-6), מציג תערוכות קבועות ומתחלפות של אמנים ויוצרים מכל תחומי האמנות: פיסול, ציור, צילום, קולנוע ועוד.

“הריקוד” (בצרפתית: “La Dance”) הוא ציור משנת 1909 מאת הצייר הצרפתי אנרי מאטיס (לציור גרסה מאוחרת יותר המוצגת במוזיאון ההרמיטאז’ בסנט פטרסבורג).

אַנְרִי מָאטִיס (1869 – 1954) היה צייר ופסל צרפתי, נחשב לאחד האמנים הגדולים של המאה ה-20 בסגנון הפוביסטי. הפוֹביזם (בצרפתית “fauves”: חיות פרא) הוא זרם בציור המודרני שמרכזו היה בצרפת, ופעל בשנים 1905–1907. משמעות השם היא “הזרם הפראי”. הפוביזם מתאפיין בפשטות הצורות והנוף, בשימוש רב באור וצל ובשימוש בצבעים עזים במיוחד, טהורים היוצאים ישירות מהשפופרת ללא ערבוב.

היצירה מתארת חמש דמויות נשיות עירומות הרוקדות במעגל באופן אקסטטי, מראות את משיכתו של מאטיס לתיאור הרמוני ופרמיטיבי של האדם בתוך הטבע.

משיכה זו מעוצבת אל דימוי מטאפורי של שחרור מן התרבות, אל תוך מרחב של חלום.

הדמויות מחוללות במעגל סגור, משדרות מסר של שחרור רגשי מצד אחד, והמייצר כוח של קהילתיות, מצד שני. הסביבה, להבדיל מציורו של דגה אותו הבאתי בשבוע שעבר, איננה מוחשית ונטולת מאפיינים ספציפיים.

הציור הנחשב לאחת מיצירותיו הידועות ביותר של מאטיס, מוצג במוזיאון המומה שבניו יורק.

שלכם בידידות,
ריקי שחם