אדגר דגה

ריקי שחם מדריכת טיולים

בטיול האחרון לניו-יורק, הגשמתי חלום ישן שלי, לראות את ציורו של אדגר דגה כיתת הריקוד (משנת 1874) המוצג במוזיאון המטרופוליטן של האמנות ההיסטורית המכונה בפשטות “המט” (באנגלית: The Met).

זהו מוזיאון האמנות הגדול בעולם, ואחד המוזיאונים הגדולים והחשובים בעולם, השוכן בשדרה החמישית בצדו המזרחי של הסנטרל פארק במרכז מנהטן שבניו יורק. 

במוזיאון מוצגים למעלה משני מיליון מוצגים מתחום האמנות הקלאסית, האמנות העתיקה, האמנות המצרית, האסייתית, האפריקאית, האסלאמית והמודרנית, המוצגים ב-19 אגפי המוזיאון.

רבות מהיצירות המפורסמות בעולם, מוצגות במוזיאון זה וקצרה היריעה מלכתוב על כולן, לכן בחרתי בציור שאני אוהבת באופן אישי, מעשה ידיו של הצייר והפסל אדגר דגה (1834 – 1917).

דגה נולד בפריז למשפחה מהמעמד הגבוה, אביו הבנקאי עודד את נטיותיו האומנותיות והוא זכה ממנו לתמיכה רבה בהגשמת ייעודו האומנותי. 

דגה צייר נשים, כובסות, בעיקר אנשים קשי יום. היום הוא ידוע ומזוהה בפרט בזכות ציורי הרקדנים שלו. הוא נותן דגש על המימד הפיזי של הדמויות אותן צייר: מצד אחד הבלרינות משקפות תנועה קלילה וזורמת וגופניות אתלטית, לעומת ציורי הכובסות שלו המציגות גופניות כבדה ומוצקה. 

כל חייו דגה צייר בסטודיו בביתו, כאשר הדמות האנושית היא הנושא העיקרי של ציוריו.

״כיתת הריקוד״ משנת 1874, ציור שמן על בד, אחת מיצירותיו הידועות ביותר, זכה להצלחה מהרגע הראשון בו הוצג. לפני שהחל את הפרויקט הזה, הוא צייר רקדנים רבים בסטודיו שלו ועשה רישומי עיפרון וציורי שמן של בלרינה אשר אפשרו לו לחקור בגדים ומיקומים שונים, תוך שימוש ברקדנים בודדים ובקבוצות של רקדנים כדי ליצור אפקטים מגוונים.

האלגנטיות הנשית של סדרת רקדני הבלט כבשה רבים מקהל האמנות שהאמינו שנשים ביומיום אינן מיוצגות באמנות. לכך הוסיפה כמובן היכולת שלו ללכוד בלרינות בצורה כל כך חיננית ומדויקת אשר מדגימה את התפיסה האסתטית הייחודית שלו בלכידת דמות האדם.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

אדוארד הופר

ריקי שחם מדריכת טיולים

שנה אזרחית טובה לכולכם. איך ביליתם את השנה החדשה?

את שלי ביליתי עם כל בני משפחתי האהובים ב״תפוח בגדול״. כן ״ניו יורק ניו יורק״, העיר האינסופית שלא נחה לעולם. אני מודה שהטיסה הארוכה תמיד מרתיעה אותי אבל כשאני כבר אחרי התורים של ההגירה בנמל התעופה, נכנסת למונית הצהובה, החיוך מתפשט לאיטו על הפנים וההתרגשות הזורמת בגוף אינה דומה לדבר. 

 ניו יורק היא תמיד כל מה שניתן לדמיין ואף יותר מזה. 

העיר המגוונת הזו בנויה מחמישה רבעים המהווים יחידות מנהליות ראשיות שלה, אך גם איזורים שונים מאד זה מזה, בעלי צביון ואופי שונים לחלוטין. הרבעים הם מנהטן, ברוקלין, קווינס, ברונקס וסטטן איילנד. 

בלתי אפשרי להקיף חוויות של שבועיים בניו-יורק, זהו ללא ספק ביקור שלא ישכח לעולם. 

גורדי השחקים של מנהטן, המוזיאונים של ברוקלין, המעבורת לסטטן איילנד ממנה נשקף קו החוף המרהיב של מנהטן ופסל החירות, גן החיות המרשים ביותר בברונקס ומוזיאון התמונה הנעה בקווינס (מוזיאון אשר מתמחה בטכנולוגיה ובהיסטוריה של הקולנוע, חוויה בלתי נשכחת לילדים).

האטרקציות לתייר הן כה מגוונות, מסלולי הטיול לא נגמרים וכמובן חיי התרבות והלילה השוקקים.

בחרתי להתמקד דווקא בתערוכה של אדוארד הופר במוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית או בקיצור “הוויטני”, מוזיאון לאמנות מודרנית ואמנות עכשווית הממוקם במנהטן. האוסף הקבוע של המוזיאון מכיל למעלה מ-12,000 יצירות אמנות מודרנית במדיות שונות. 

עבור אדוארד הופר, ניו יורק הייתה עיר שהתקיימה בתודעה וגם על המפה, מקום שהתעצב דרך חוויה חיה, זיכרון ודמיון קולקטיבי. זו הייתה “העיר האמריקאית שאני מכיר והכי אוהב” אמר. העיר ניו יורק הייתה ביתו של הופר במשך כמעט שישה עשורים (1908-67), תקופה שמתפרשת על כל הקריירה הבוגרת שלו. במהלך חייו עברה העיר התפתחות אדירה – גורדי שחקים הגיעו לגבהים שוברי שיא, אתרי בנייה התרוצצו על פני חמשת הרובעים, ואוכלוסיה מגוונת יותר ויותר פרחה. 

התיאורים של הופר את ניו יורק הם בעיקר לא מאוכלסים, הוא התנער מקו הרקיע האייקוני של העיר ומציוני הדרך הציוריים, כמו גשר ברוקלין ובניין האמפייר סטייט, אלא במקום זאת, הופר הפנה את תשומת לבו למבנים הבלתי מוזכרים שלה ולפינות המרוחקות יותר שלה. הוא נמשך להתנגשויות של חדש וישן, ציבוריים ופרטיים שתפסו את הפרדוקסים של העיר המשתנה. 

ניו יורק של אדוארד הופר משרטטת את תחושת ההיקסמות המתמשכת של האמן מהעיר, וחושפת ניו יורק שהיא ביטוי של הופר עצמו לא פחות משהיא תיעוד של העיר סביבו.

התערוכה מוצגת עד ה-5 במרץ 2023. אל תפספסו.

שלכם בידידות,
ריקי שחם  

האגרטל הכחול 

ריקי שחם מדריכת טיולים

האגרטל הכחול הוא ציור שמן על בד משנת 1889 מאת פול סזאן. הקומפוזיציה מתרכזת בדיוק באגרטל המונח על השולחן. 

מיקומו הנוכחי של הציור הוא מוזיאון ד’אורסיי, פריז.

הציור מתאר פרחים באגרטל כחול וכמה פירות על פני השטח. קטעים של שתי מסגרות תמונות נראים ברקע הציור וחיפוי קיר היוצר אלכסון קל על פני התמונה.שולחן עומד בחזית, מוסתר משני קצוות צידי התמונה. הקצה התחתון של השולחן נמצא מעט מעל הקצה התחתון של התמונה, והוא כמעט מקביל לציור.

במקום לייצג פרחים בפריחה, סזאן התעניין כאן יותר בחקר הצבע. שוב, הנושא משמש לקידום אחד מהעיסוקים העיקריים שלו כאמן: חקר השפעת האור על אובייקטים, והווריאציות בצבע הנובעות מכך.

הפשטות והפיכחון לכאורה של ציור זה רחוקים מההתרגשות והעושר המצויים בקומפוזיציות הפרחוניות של רנואר. החלל נוצר על ידי משחק חכם של קווים אנכיים ואופקיים, ועל ידי חלוקה שווה של נפחים, בעוד שההרמוניה הכוללת מושגת באמצעות שימוש עדין בהצללות שונות. 

״טבע דומם” (Still life) הוא נושא באמנות פלאסטית (בעיקר בציור), העושה שימוש בתיאור אובייקטים יומיומיים שונים כגון צמחים ופרחים, פירות, פריטי מזון, כלי בית וכדומה. 

כעשר שנים קודם לכן, סזאן כבר צייר טבע דומם רבים עם פרחים, אבל הוא מוסיף כאן אלמנט חדש: תפוחים, הבולטים בצבעם, ומזכירים את ציורי טבע דומם עם פירות שהם הרבה יותר נפוצים ביצירתו מציורי פרחים. יש שאומרים שסזאן הסביר את בחירתו: “אני מוותר על פרחים. הם קמלים מהר מדי. פירות אמינים יותר”. ללא ספק, חיבור שני הנושאים העשיר את הציור הזה.

מזכירה לכם את תערוכת הווידאו ב Atelier des Lumières שבפריז המוקדשת לסזאן אשר מציגה עד ה-18/12.

שלכם בידידות,
ריקי שחם 

סזאן, האורות של פרובנס

ריקי שחם מדריכת טיולים

פול סזאן ( 1839 – 1906) הוא צייר צרפתי, אחד מגדולי האמנים הפוסט-אימפרסיוניסטים, יצירתו ורעיונותיו השפיעו על התפתחות האמנות במאה ה-20, ובייחוד על זרם הקוביזם.

סזאן נולד בעיר אקס-אן-פרובאנס למשפחה בורגנית מבוססת. בצעירותו פנה ללימודי משפטים בעידודו של אביו, ששאף שבנו יהיה בנקאי כמוהו, אך נטיית ליבו היתה אמנותית.

“סזאן, האורות של פרובנס” תערוכה המוצגת בימים אלה בפריז, מציעה מסע אל לב היצירות המרכזיות של האמן, בעקבות הגיבור בעבודותיו של האמן – הטבע כפי שהוא מונצח בחבל הולדתו של האמן פרובנס.

דרך מסע נושאי, אינטימי ואינטרוספקטיבי, חושפת התערוכה הסוחפת את המהומה האינטימית של סזאן, את עוצמת הקונסטרוקציות שלו, את יחסו לאור ולצבעים ואת הקשר שלו עם הטבע, שנשאר המודל הגדול ביותר שלו. ההתייחסות של סזאן אל הטבע היא על סף האובססיבית. וגם הצופים בתערוכה שהיא וידאו-ארט ענק המוקרן על קירות המוזיאון, נמצאים שקועים בטבע, עטופים תחת העלווה הגדולה של עצים ויערות, פארקים וגנים שבהם נופשים נחים ומתרחצים בחיק הטבע. 

במהלך שנות השמונים של המאה ה-19 גיבש סזאן את הסגנון המאפיין אותו מכל: הצבע כאמצעי ליצירת פרספקטיבה, וזאת בניגוד לשיטה המקובלת יותר בתקופתו, שיטת האור-צל. 

בציור שבפניכם מוצגת הגירסא שלו ללדה והברבור, ציור שמן משנת 1882. 

הסיפור המיתולוגי הידוע על זאוס שהתאהב בלדה, אשתו של טינדראוס מלך ספרטה ואמה של הלנה היפה מטרויה. במיתולוגיה היוונית ישנן גרסאות מעט שונות למיתוס של לדה והברבור.על פי אוריפידס, זאוס הבחין בלדה בעלת היופי המרהיב, בעת שרחצה בנהר, ערב כלולותיה. זאוס שחשק בה, התחפש לברבור רב יופי ופיתה אותה. 

“לדה והברבור” מאת פול סזאן הוא אחד הנושאים המיתולוגיים המעטים שלו במכלול יצירתו. זו גם אחת היצירות החושניות היותר גלויות של סזאן. לדה מתוארת כשהירך שלה מתעקל בצורה דרמטית, ולחייה סמוקות. מקור הברבור כרוך סביב פרק כף היד שלה.

תערוכה זו מוצגת באטלייה דה לומייר אשר ברובע ה 11 שבפריז, זהו מרכז אמנות ייחודי שבו מוצגות יצירות קלאסיות בתצוגות סוחפות המלוות במוזיקה ובווידאו.

התערוכה מציגה עד ה 18 בדצמבר.
מומלץ בחום. 

שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

חוף סכוונינגן במזג אוויר סוער

ריקי שחם מדריכת טיולים

שלום לקוראיי. ידוע לכל קרוביי וחבריי שהמים הם חלק משמעותי מחיי, כל ערב כשאיני בטיולים בניכר, אני יורדת אל חוף ומטיילת בו, לעיתים בחברה ולעיתים בגפי. מזג האוויר המעט סתווי של אמצע נובמבר במפרץ חיפה, הזכיר לי עבודה נוספת של וינסנט ואן גוך בשם ״חוף סכוונינגן במזג אוויר סוער״.

ציור זה מאוגוסט 1882 מציג את החוף בסכוונינגן, לרגלי הים הצפוני במרחק של כמה קילומטרים מהאג, ביום סוער. 

ואן גוך ציירו במהירות, על חוף הים עצמו באוויר הפתוח, על כן ציור, סביבו רוח חזקה ומנשבת חול שכמעט והעיפה אותו מרגליו. הוא הצליח לגרד את רוב החול שנדבק בציור הרטוב, אבל מקצתו נותר בכל זאת בתוך שכבות הצבע.

הציור הוא תצפית אימפרסיוניסטית על נופי הים בעל גווני אפור ובעל קומפוזיציה המחולקת לשלושה אזורים אופקיים: שמיים אפורים ומאיימים עם עננים כהים וכבדים, הים ירקרק-אפור עם קווים של גלים לבנים המתנחשלים אל החוף, ולבסוף החוף ודיונות החול בגוונים חומים, ועשבים ירוקים. 

על החוף נשות דייגים במטפחות לבנות, צופות בקבוצת גברים עם סוסים ועגלה העומדת למשוך סירת דייגים בחבל המחובר אליה כדי להביאה בבטחה לחוף. 

הציור (34 על 51 ס״מ) אוחסן בבית משפחת ואן גוך, יחד עם עבודות מוקדמות רבות אחרות, והושאר מאחור בעליית הגג כשהמשפחה עזבה ב-1886. הציור התגלגל לרשותו של נגר, סוחר גרוטאות וסוחר טבק. לבסוף עבר בירושה לבתו של האחרון והיא תרמה אותו למדינת הולנד עם מותה ב-1989.

הציור נמצא במוזיאון על שם וינסנט ואן-גוך באמסטרדם. 

שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

געגועים לוינסנט 

ריקי שחם מדריכת טיולים ואמנות

סנט-מארי הוא הנושא של סדרת ציורים שעשה וינסנט ואן גוך בשנת 1888, כאשר התגורר בארל, הוא יצא לטיול בסנט-מארי-דה-לה-מר בים התיכון, שם צייר מספר ציורים של נוף הים והעיר.

ואן גוך יצא לטיול בן שבוע כדי להתאושש מבעיות הבריאות שלו וליצור  על שפת הים. באותה תקופה, סנט-מארי היה כפר דייגים קטן עם פחות ממאה בתים.

תוך ימים ספורים הוא צייר שני ציורי ים, אחד מהכפר ותשעה רישומים. אחד הציורים היה סירות הדייג שנמצא היום במוזיאון ואן גוך אשר באמסטרדם.

אל תחמיצו.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

ליל כל הקדושים

ריקי שחם מדריכת טיולים

ליל כל הקדושים או האלווין באנגלית הוא חג עממי בעל שורשים נוצריים הנחגג בליל ה-31 באוקטובר. 

“יום כל הקדושים” המצוין ב-1 בנובמבר, צוין על ידי הכנסיות הנוצריות השונות “חג הקדושים”, כבר במאות הראשונות לספירת הנוצרים, לזכר כל הקדושים ומי שמצאו את מותם בשל אמונתם בנצרות. 

התאריך נבחר, כפי הנראה, בשל קרבתו לחג הפגאני הקלטי שצוין בצפון אירופה ובפרט באירלנד שם האמינו כי בלילה זה עולם הרוחות קרוב ביותר לעולם החיים, ולכן ניתן לראות בו את רוחות המתים. מכשפות ובעלי כוחות על טבעיים אחרים עדיין נזכרים ברחבי אירלנד בשעה שילדים בתחפושות מפחידות שונות סובבים בחוצות ונושאים בידיהם עששיות אופייניות לחג – דלועים מנוקבים שפרצוף מפחיד גולף בצדם האחד ונר דולק מאיר בתוכם.

כפי הנראה, גם מקור המנהג להתחפש בליל כל הקדושים נובע מהחג הקלטי. מחשש שהרוחות ייכנסו באדם, הקלטים התחפשו לרוחות ושדים על מנת לבלבלם. 

 

הציירת המקסיקנית פרידה קאלו ידועה באוסף של 55 דיוקנאות עצמיים. בעוד שעבודותיה הידועות ביותר מציגות את האמנית כמבוגרת, היא גם הציגה את עצמה כילדה בעבודתה “נערה עם מסכת מוות”.

יצירה מוזרה זו מתארת ​​נערה צעירה עומדת מול נוף עקר. בידה היא מחזיקה פרח צהוב יחיד ועל פניה היא חובשת מסיכת גולגולת. שני האביזרים הללו אופייניים ל-Día de los Muertos – או ליום המתים – המקבילה המקסיקנית של ליל כל הקדושים.

הציור המצמרר מניע את הצופה להרהר בנושאים הקשורים למוות ומחייב אותו לצפות אל עתידו הוודאי והקשה לתפיסה. לרגליה של קאלו-הילדה, מונחת מסכה בהמית, ומוסיפה עוד יותר מסתורין לציור המצמרר.

 

היצירה ״ילדה עם מסכת מוות״ צוירה ב-1938 – השנה שלפני גירושיה הדרמטיים מן האמן דייגו ריברה. כמו יצירות רבות שנוצרו בתקופה זו, יצירה זו נוצרה כנראה בהשראת תחושות הבדידות של קאלו. 

“אני מציירת דיוקנאות עצמיים כי לעתים קרובות אני לבד”, הסבירה האמנית המפורסמת.

תוכלו לקחת חלק במסע אל לב חייה הפרטיים של האמנית הסוריאליסטית הגדולה פרידה קאלו על ידי ביקור בתערוכה זמנית במוזיאון גליירה שברובע ה16 בפריז, שם אוסף בן יותר מ-200 חפצים, כולל בגדים, אביזרים, מכתבים, מוצרי קוסמטיקה ותרופות, כמו גם ציורים, תצלומים וסרטים של האמנית שהשפיעה כה רבות על התרבות העכשווית (התערוכה מוצגת עד ה-31 בדצמבר 2022).

שלכם בידידות,
ריקי שחם

גולגולת עם סיגריה בוערת

ריקי שחם מדריכת טיולים

לקראת חג ליל הקדושים הצובע בכתום את אירופה, רציתי להביא לכם ציור מפתיע אשר גיליתי במהלך הטיול שלי בהולנד. הזדמנות לשתף ולהמליץ על המוזיאון החשוב של ואן גוך שבאמסטרדם. 

זו אחת מיצירותיו המוקדמות ביותר של וינסנט ואן-גוך, שיצר ציור זה בתחילה כאקט מחאה סאטירי נגד פרקטיקות אקדמיות שמרניות של האקדמיה המלכותית לאמנויות היפות של אנטוורפן בבלגיה, אשר ממנה תיאר חוויות שליליות ביותר.

עם זאת, היום ציור זה יכול בקלות להיות חלק מקמפיין נגד עישון. על אף שון-גוך היה מעשן כבד כל חייו. 

ציור שמן על בד זה מתוארך ל1885-1886 והוא חלק מהאוסף הקבוע של המוזיאון. 

 

מומלץ בחום.

שלכם בידידות,

ריקי שחם

נערה עם עגיל פנינה

ריקי שחם מדריכת טיולים ואמנות

60 קילומטרים בלבד מפרידים בין אמסטרדם להאג. בניגוד למה שחלק מהאנשים חושבים, יש בהאג הרבה מה לראות ולעשות. עם אוכלוסייה של כחצי מיליון נפש, זוהי העיר השלישית בגודלה בהולנד לאחר אמסטרדם ורוטרדם. בעיר נמצאים מוסדות השלטון ההולנדי וכן מוסדות מרכזיים של האו”ם: בית הדין הפלילי הבינלאומי, בית הדין הבינלאומי לצדק ובית הדין הפלילי הבינלאומי. בנוסף לכך מלך הולנד יושב כאן, משרדים ממשלתיים.

העיר מלאה בהיסטוריה, הרבה מוזיאונים וגלריות לאמנות, ואינספור הזדמנויות בילוי. ממוקמת קרוב לים הצפוני (שם תמצאו את אתר הנופש סכוונינגן על חוף הים), היא הייתה ביתם של אמנים הולנדים בולטים רבים שללא ספק נמשכו אל אוויר הים, הרחובות הרחבים הנעימים של העיר, הכיכרות והטיילות האלגנטיות והמרווחות ופרברי המגורים האטרקטיביים.

מוזיאון המאוריץ (Mauritshuis) היפה, בית מגורים מונומנטלי אך אלגנטי שנבנה בסגנון קלאסי בשנת 1641, משמש כאחד המוזיאונים החשובים ביותר בהאג. מבין יצירות האמנות החשובות ביותר במוזיאון הן שיעור האנטומיה של רמברנדט; מבטו של ורמיר על דלפט; מבטו של ג’ייקוב ואן רויסדאל על הארלם; וקינה של רוג’יר ואן דר ווידן, יצירת מופת של ציור ימי הביניים. 

אך הבולטת ביותר מבין כל יצירות המופת הרבות של המוזיאון היא נערה עם עגיל פנינה או ילדה חובשת מצנפת, ציור השמן מאת הצייר ההולנדי יאן ורמיר. 

הציור צויר במאה ה-17, בערך בשנת 1665. הנערה הצעירה, היא הדמות היחידה מבין יצירותיו של ורמיר, אשר צוירה כל כך מקרוב, עד כי אין אפשרות לקבוע אותה באיזה מרחב היא נמצאת. אף כי העגיל נחשב כעגיל פנינה, החומריות ממנה העגיל עשוי אינה ברורה וייתכן כי הוא עשוי מתכת. 

הציור נחשב לאחת מיצירות המופת החשובות של ורמיר ושל אמנות הבארוק ההולנדי. ציור זה זכה מספר פעמים לכינוי ה”מונה ליזה ההולנדית” או ה”מונה ליזה של הצפון”.

אל תוותרו על ביקור בהאג בביקורכם הבא בהולנד.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

הוד מלכותה המלכה אליזבת השנייה

ריקי שחם מדריכת טיולים

שנה טובה לכולכם.

אנחנו בחזרה מהטיול בן 8 הימים שלנו לאנגליה. מי היה מאמין שטיול זה יערך דווקא בזמן טקס הלוויה הארוך (והנצפה) ביותר בתולדות האנושות של המלכה אליזבת השנייה. 

תחת הרשמים הללו, אני מביאה היום את אחד מציורי הדיוקן המפורסמים ביותר של המלכה, זה שנעשה על-ידי הצייר הבריטי-יהודי לוסיאן פרויד (נכדו של זיגמונד פרויד). 

למרות העובדה שלוסיין פרויד זכה לתהילה עולמית בזכות ציורי העירום שלו, דיוקנאותיו הרבים הם בעלי ערך מיוחד. עם זאת, האמן מעולם לא צייר דיוקנאות לפי הזמנה, וסירב מכל וכל להצעות כאלה. פרויד תמיד צייר רק את האנשים שהיו מעניינים אותו. חריג, הוא דיוקן המלכה אליזבת השנייה, האמן עצמו פנה אל המונרכית בבקשה לתאר אותה באחת מיצירותיו. באופן מפתיע, המלכה הסכימה בחפץ לב.

לוסיאן פרויד תואר לעתים קרובות כצייר פיגורטיבי חי ביותר של בריטניה. האם היה זה פלא שהמלכה אליזבת השנייה הסכימה לבקשתו לצייר את דיוקנה? לא בהכרח. אחרי הכל, מלכים תמיד צוירו על ידי הציירים המובילים של זמנם (המלך הנרי השמיני ע״י הולביין, פיליפ הרביעי מלך ספרד ע״י ולאסקז ועוד). הציור עצמו קטן מאוד, שישה על תשעה סנטימטרים.

אפשר רק להניח שאליזבת השנייה הכירה את הסגנון של לוסיאן פרויד וידעה למה היא מסכימה שכן פרויד היה צייר קפדן ביותר – הוא היה ידוע בכך שדרש מהמודליסטים שלו לבוא לסטודיו שלו להרבה מאוד מפגשים. במקרה של המלכה, פרויד הסכים שהישיבות יתקיימו בארמון סנט ג’יימס, בין מאי 2000 לדצמבר 2001 והמלכה ישבה בסבלנות מול עינו הבוחנת של פרויד מספר פעמים במשך 19 חודשים ארוכים.

התוצאה של עבודת הצוות שלהם הייתה הדיוקן הזעיר הזה, שחילק את הבריטים לשני מחנות. המחנה האחד גמר את ההלל בשבחים, לוסיאן פרויד כונה האמן המבריק ביותר של זמננו. המחנה השני טען שהמלכה צריכה להכניס את פרויד לכלא בגלל דיוקן כה מכוער ובתקשורת קראו ליצירה הזו הכישלון הגדול ביותר של האמן (דוגמאות לציטוטים ״לוסיאן פרויד בעל חוצפה לצייר את המלכה שלו בסגנונו האינטנסיבי, החודר הזה שלו״, “ציור איום”, ״פרויד צריך להיות נעול במגדל” ועוד). 

לבקשת פרויד לבשה המלכה את כתר היהלומים שהיא לובשת לפתיחת הפרלמנט הבריטי ובדיוקן בו היא מופיעה על בולים ושטרות. פרויד הסביר בחירתו זו באומרו כי זה משום ש”הוא תמיד אהב את האופן שבו ראשה נראה על בולים, עטור כתר “והוא” רצה להתייחס קצת לעמדה יוצאת הדופן שהיא מחזיקה, כמלכה”.

לוסיאן פרויד תיאר את ציוריו תמיד כ”מעין תרגיל של אמירת אמת”. גם בדיוקן המלכה, הוא לא קישט, לא החמיא ולא החליק פינות חדות. לאמן הקשיש היה האומץ לתאר בדיוק את אותה אישה זקנה, שפניה תופסות כמעט את כל השטח של הקנבס הקטן מאוד. 

הדיוקן של המלכה, ניתן לה במתנה, והוא הרבה יותר חושפני מכל הציורים העירומים שעשה האמן לאורך חייו. הדיוקן מוצג בגלריית המלכה בארמון בקינגהאם.

 שלכם בידידות,
ריקי שחם

ריקי שחם מדריכת טיולים ואמנות