ברת׳ מוריזו

ריקי שחם מדריכת טיולים

האימפרסיוניסטים הביאו את החיים המודרניים היומיומיים והוויי החיים הממשי אל קנבס הציור. בעוד הגברים ציירו נופים אורבניים, מסיבות ריקודים, בתי קפה, הרי שלנשים היה תחום מחיה מוגבל יותר. וכך ברת׳ מוריזו ניווטה את כשרונה לצייר את חיי היומיום של האישה המודרנית. כיוון שלא יכלה לצאת ולצייר בציבור ללא ליווי, היא הפנתה את מבטה פנימה, לחקור ולבטא את המרחב הביתי.

למשל בציור ״העריסה״, ללא ספק הציור המפורסם ביותר שלה משנת 1872, הציירת מראה בעבודתה את אחת משתיה אחיותיה אֵדְמָה, משגיחת על בתה הישנה, בלאנש. זוהי ההצגה הראשונה של דימוי של אמהות ביצירתה של מוריזו, נושא שיהפוך לאחד הנושאים האהובים עליה.

ריקי שחם מדריכת טיולים

מבטה של האם, קו זרועה השמאלית המקופלת, הווילון הסגור באלכסון וחוצץ בין העריסה לעולם, כל זה מייצר עולם אינטימי בו נמצאות רק האם וילדתה הישנה ומחזק את תחושת האינטימיות והאהבה המגוננת המובעת בציור.

ברת׳ הציגה את ״העריסה״ לרגל התערוכה האימפרסיוניסטית של 1874: היא הייתה אז האישה הראשונה שהציגה עם הקבוצה שמנתה את מונה, דגה, רנואר שציוריהם האפילו על ציורה. אך מבקרים חשובים מציינים בכל זאת את החן והאלגנטיות שלו. לאחר שניסתה לשווא למכור אותו, נשאר הציור במשפחתה של ברת׳ עד שנות ה-30, עד לרכישתו על ידי מוזיאון הלובר.

החוץ היה אף הוא חלק בלתי נפרד מהייצוג של החיים המודרניים עבור מוריזו. הסצנות הבורגניות של המאה ה-19 אותן ציירה על כרי הדשא המטופחים, בהחלט משקפות את חיי היומיום של הציירת, אבל הן גם היוו עבורה ניסויים פלסטיים מאתגרים. האור החיצוני המשתנה במהירות, מאלץ ביצוע מהיר, חסכוני באמצעים שלו, על מנת לתפוס את ה- “רושם” של המוטיב החולף.

אל תשכחו לחפש את ציוריה של ברת׳ מוריזו במוזיאון אורסיי.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

ריקי שחם מדריכת טיולים

ברת׳ מוריזו עם זר סיגליות 

ריקי שחם מדריכת טיולים

ציור דיוקן של הציירת ברת׳ מוריזו, מאת אדוארד מאנה, 1872

היום נגלה את חייה של ברת׳ מוריזו (Berthe Morisot), ציירת מזרם האימפרסיוניזם שצמחה מהמעמד הבינוני-גבוה עם ייעוד יוצא דופן לתקופתה, אישה שרצתה לחיות מהאמנות שלה ולמען האמנות שלה. 

מקריאה עליה, עולה דיוקן אישה בעלת אישיות עצמאית ולא קונפורמיסטית, המתוארת על ידי הסובבים אותו כעזת רוח, עקשנית לדרכה ונאמנה למחויבותה לציור.

ברת׳ נולדה ב 1841 בבּוּרְז’, במחוז שֶר בצרפת, אביה היה אז מושל שֶר, לאחר מכן מונה למושל חבל קלבדוס, ולאחר מכן ליועץ-מבקר של בית המשפט בפריז. ברת׳ הייתה הבת הצעירה בין שלוש בנות, משפחתה עודדה אותה ואת אחיותיה בחקירתן את האומנות. כנערה, כמו אחיותיה, היא למדה במכללה פרטית בעלת מוניטין מצוין, שם למדה פסנתר, רישום, תולדות האומנות ועוד. 

ברת׳ גמרה אומר בלבה כי ציור הוא עתידה. למרות שאימה ניסתה להניא אותה מכך, אביה לא מנע ממנה זאת, ואף מימן לה שיעורים פרטיים, שכן האקדמיה לאמנויות יפות בפריז לא קיבלה לשורותיה נשים. במאה ה-19, לאישה מהמעמד הבינוני העליון הצרפתי היה סיכוי קטן להפוך את הציור למקצוע. בשפה הצרפתית למילה צייר אין צורת נקבה, כך שברת׳ אפילו לא יכלה לומר “אני ציירת”.

עם זאת, ברת׳ הייתה נחושה בעקשנות לבנות לעצמה מקום בעולם האומנות והיא סירבה ליעודה של כל נערה מהמעמד הגבוה – להינשא, ללדת ילדים, לעמוד בראש בית נאה, לארח ולשעשע את מעגל קרוביה. 

ב-1864 התקבלה ברת׳ ל”סלון דה פריז”. ב-1874 נפתחה תערוכת האימפרסיוניזם הראשונה שבה הציגה את יצירותיה בין יצירותיהם של מונה, רנואר, סזאן, דגה, פיסארו וסיסלי.

ב-1868 הכירה לראשונה את אדוארד מאנה במוזיאון הלובר, בגלריית מארי דה מדיצ׳י, עת ברת׳ ואחותה האהובה אֵדְמָה שקדו על העתקת ציור של רובנס, שלב הכרחי בהכשרתו של כל צייר. מהרגע שבו נפגשו בלובר, שמרו על קשר כל חייהם. מאנה ביקש מברת׳ לשמש עבורו כמודליסטית, בסך הכל הוא צייר ארבעה עשר דיוקנאות שלה. ברת׳ מוריזו שרועה על ספה, ברת׳ מוריזו עם מניפה, ברת׳ מוריזו בשמלת מוסלין שחורה, ברת׳ מוריזו עם זר סיגליות, הם שמות רק חלק מהדיוקנאות המפורסמים.

קירבתם ואהבתם האומנותית הפגישה גם את בני משפחותיהם, אמה של ברת׳ הזמינה את הצייר ושני אחיו לבית המשפחה והם מצידם פקדו את הסלון של אדוארד ואשתו הפסנתרנית המוכשרת סוזן לינהוף. שם הם פגשו את אמיל זולה, שארל בודלר ועוד אומנים וסופרים בעלי שם.

עם השנים, ברת׳ נהייתה לציירת הראשונה בקבוצת האימפרסיוניסטים לצד מונה, דגה ורנואר שראו בה שווה להם. הם הכירו בכשרונה ולמדו ממנה.  מבקרי האמנות, לעומת זאת, נהגו בה בזלזול וראו בה “ציירת בית”, אישה משועממת ללא אמירה אומנותית המציירת נושאים נשיים בלבד.

עם הזמן, היא קיבלה הכרה על כשרונה והיא נחשבת לציירת הראשונה שתיעדה את חייהן “הנסתרים” של הנשים והביאן לנחלת הציבור.

ברת׳ עצמה, שלא הייתה מודליסטית מקצועית, הסכימה בחפץ לב לבלות שעות רבות בסטודיו של אדוארד, כשהיא מצייתת להוראותיו הקפדניות. האם היתה מאוהבת בו? האם הוא שהיה ידוע כרודף שמלות היה מאוהב בה?

בפוסט זה נראה הציור המפורסם ביותר בקשר המיוחד בין שני הציירים הנקרא “ברת׳ מוריזו עם זר סיגליות”. הסיגלית ידועה כסמל לתום, עומק רגשי וסודיות. בציור, ברת׳ יושבת כשזר סיגליות, בלתי נראה כמעט, במפתח מחשופה. 

בהיותה בת 33, ברת׳ מחליטה סוף סוף להינשא לאז’ן מאנה, אחיו של אדוארד. האם משום שלא יכלה להגשים את אהבתה לאדוארד, התיקה אותה, לאחיו? ייתכן. אך אז’ן שהיה צייר, התברר כפמיניסט שהקדים את דורו: הוא וויתר על עבודתו על מנת לקדם את זו של אישתו. אז’ן שימש כסוכן של אשתו וטיפל בכל ההיבט הארגוני-כלכלי של עבודתה. מה שהוביל לפריחתה האמנותית של ברת׳.

הציור ״ברת׳ מוריזו עם זר סיגליות״  נמצא אף הוא במוזיאון אורסיי שבפריז.

את הפוסט הבא אקדיש לציוריה של ברת׳.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

ארוחת בוקר על הדשא

ריקי שחם מדריכת טיולים

אדלין קיסופ החביבה ממשיכה ללוות אותנו במסע שלנו במוזיאון אורסיי, היא היסטוריונית של האומנות המתמחה באימפרסיוניזם ופוסט אימפרסיוניזם.

אדוארד מאנה (1832 – 1883) היה צייר צרפתי שנחשב לאחד ממבשרי המודרניזם והאימפרסיוניזם.

מאנה נולד למשפחה בורגנית בעלת אמצעים, מעמדו הכלכלי הקנה לו את האפשרות להביע את דעותיו ומחאותיו מבלי לחשוש לפרנסתו, בניגוד לאמנים אחרים אשר היו תלויים בפטרונים. 

אחד מציוריו המפורסמים של מאנה שעורר מחאה אדירה בשעתו הוא ״ארוחת בוקר על הדשא״. הציור שהושלם ב-1863, מציב אישה עירומה בקרחת יער ולידה על הדשא שני גברים לבושים לגמרי בתלבושת עכשווית. מאחוריהם, אישה כמעט מעורטלת נוספת טובלת במי הנחל. בחזית הציור, סל פיקניק שחלק מתוכנו מוטל על הארץ, במה שנראה כטבע דומם עם לחם, דובדבנים, אפרסקים.

כשהעבודה הוצגה בסלון, פרצה שערורייה אסתטית ומוסרית ומאנה חטף ביקורת נוקבת מכל עבר.  

ריקי שחם מדריכת טיולים

בתמונה זו של מאנה הוצג לראשונה עירום נשי בהקשר יומיומי, נטול כל הצהרה מפורשת חברתית או פוליטית. מה שהוציא את העירום הנשי מההקשרים התנ”כיים והמיתולוגיים – ההקשרים היחידים בהם העירום הנשי הוצג בהם עד מאנה. 

חידוש מלא תעוזה נוסף הוא במבטה של האישה העירומה שהיה מופנה ישירות אל עבר הצופה באופן לא מתנצל או מבוייש. 

המבקרים תפסו את היצירה הזו כבלתי מהוגנת וכבלתי לגיטימית. מאנה למעשה משבש את טעמם הטוב של הבורגנים המבקרים בתערוכות ובאופן מסוים הורג את הציור המיתולוגי. 

זהו ציור מחאתי והקהל הבין שלא מדובר בעירום סימבולי, אלא באישה רגילה, בת התקופה. מאנה מותח למעשה ביקורת חברתית על מעמד הבורגנות ועל אופיו הבלתי מוסרי בו גברים בורגנים רבים נהגו לפקוד מועדוני זנות. הציור מבקש להציב מראה מול פני הצופים בסיטואציה בלתי נוחה: במרחב הציבורי, בבילוי מהוגן במוזיאון בחברת משפחותיהם, הוריהם, נשותיהם, וילדיהם.

הסגנון והביצוע זעזעו כמעט כמו הנושא. מאנה נוטש את ההדרגתיות הרגילה של אור וצל לטובת ניגודים אכזריים ביניהם. הוא מתעלם מכללי הפרספקטיבה ולא יוצר כלל עומק. ב״ארוחת צהריים על הדשא״, מאנה לא מכבד אף אחת מהמוסכמות החברתיות והאומנותיות המקובלות, אלא מבקש לכפות חופש במרחב הציבורי ביחס לדמויות האישה והגבר בחברה ולאופני הייצוג המסורתיים שלהם.

את הציור המהפכני תוכלו לראות במוזיאון אורסיי שבפריז.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

פרגים

ריקי שחם מדריכת טיולים

אדלין קיסופ החביבה ממשיכה ללוות אותנו, היא היסטוריונית של האומנות המתמחה באימפרסיוניזם ופוסט אימפרסיוניזם.

קלוד מונה (1840 – 1926) ממייסדי ומובילי זרם האימפרסיוניזם באמנות נולד בפריז אך בילה את מרבית שנות ילדותו בלה האבר, לאביו הייתה חנות מכולת. עוד בהיותו ילד, הפגין מונה כישרון אינסטינקטיבי לרישום. מחברות בית ספרו היו גדושות בציורים ובקריקטורות, בגיל 15 החל למכור את ציוריו ברחוב והוא החליט להקדיש את חייו לציור ועקר לפריז כדי ללמוד באקדמיה. כסטודנט בפריז, הוא חלק מגורים עם הצייר פייר-אוגוסט רנואר. 

ב-1871 הגיע מונה להולנד. ארץ זו שבתה את לבו, והעשירה אותו בחוויות ובהצלחה. הוא האמין נחרצות בכך שאמנות צריכה להיות בהשראת הטבע – מה שאומר ציור בחוץ, באוויר הפתוח ולא בסטודיו. זה יהפוך לעיקרון המפתח של האימפרסיוניזם (התאפשר בזכות ההמצאה ב-1841 של צבע שמן מוכן בשפופרות מתכת ניידות). מונה חי וצייר בנופים פתוחים וזוהרים שאפשרו לו לחקור את האפשרויות של ציור בחוץ.

המילה אימפרסיוניזם, זרם שהתאפיין בהתבוננות ישירה בטבע, נגזרה משם ציורו של מונה התרשמות (impression) זריחה (1872). הוא ניסה לבטא את השתנות מראה האובייקט עם השתנות האור או מזג האוויר, ולכן צייר סדרות של נופים מסוימים בתנאי אור ומזג אוויר שונים.

מונה צייר בעיקר נופים כפריים אך גם עירוניים, בנסותו לחקות את האופן שבו העין קולטת את הנגלה לפניה, בטכניקה של מעין רישום מהיר בצבע, משיחות מכחול קצרות ועתירות צבע ושימוש בצבעים משלימים. 

ציורו פרגים משנת 1874 משרה את האווירה התוססת של טיול בשדות ביום קיץ. בתמיכת הסוחר שלו, פול דוראנד-רואל, הוא הציג את הציור לציבור במהלך התערוכה הראשונה של הקבוצה האימפרסיוניסטית בשנת 1874. הציור הפך היום לאחד המפורסמים ביותר. 

ריקי שחם מדריכת טיולים

הציור בנוי ממבנה של שני אזורים נפרדים מנקודת המבט של טווח הצבעים מוגדרים כך, האחד נשלט על ידי אדום, השני על ידי ירוק כחלחל. הצעירה עם השמשייה והילד בחזית הם ללא ספק קמיל, אשתו של האמן, ובנם ז’אן.

בכל מקום בו עבר להתגורר, הקים מונה גנים וצייר אותם. אך אהבתו הרבה לגנים קיבלה את מלוא ביטויה בז’יברני, שבה התגורר עד סוף ימיו. על ביתו של מונה בז׳יברני כתבתי לכם בעבר. שם היה לו זמן, רגיעה נפשית, ובסופו של דבר גם כסף, והוא פיתח את גניו מאוד, תוך כדי שהוא גידל מקבצים צפופים מאוד של פרחים בשלל גוונים.

גם ציור זה מוצג במוזיאון אורסיי. אל תפספסו.
שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

שחקני הקלפים

ריקי שחם מדריכת טיולים

גם בסיור זה תלווה אותנו אדלין קיסופ, היסטוריונית של האומנות המתמחה באימפרסיוניזם ופוסט אימפרסיוניזם.

שחקני הקלפים (בצרפתית: Les Joueurs de cartes) היא סדרת של חמישה ציורים, שנוצרה על ידי הצייר הפוסט-אימפרסיוניסט פול סזאן (1839 – 1906) בשנות ה-90 של המאה ה-19. 

סזאן נולד בעיר אקס-אן-פרובאנס למשפחה בורגנית מבוססת. בעידודו של אביו, ששאף שיהיה בנקאי כמוהו פנה ללימודי משפטים אך זנח אותם שלוש שנים לאחר מכן לטובת קריירה אמנותית.

המפגש שלו עם קאמי פיסארו, הצייר האימפרסיוניסטי הידוע, בתחילת שנות השבעים של המאה ה-19 השפיע רבות על עבודתו. 

 האימפרסיוניזם היא תנועה אמנותית שרווחה באירופה, ובעיקר בפריז, במאה ה-19, בין השנים 1865–1880 והשפיעה לא רק על האמנות החזותית, כי אם גם על המוזיקה והספרות. שמה של התנועה נגזר מציורו של מונה: ‘התרשמות (impression): זריחה’ (1872), האימפרסיוניסטים ציירו בעיקר תחת כיפת השמים. במשיכות מכחול קלות בצבעים בהירים, ובמינימום קווים, הם ביקשו להנציח אפקטים בני חלוף של אור ותנועה.

במהלך שנות השמונים של המאה ה-19 גיבש סזאן את הסגנון שמאפיין את יצירתו המאוחרת. בציוריו מתקופה זו ניכר ניתוח קפדני של הצבע כאמצעי ליצירת פרספקטיבה, וזאת בניגוד לשיטת האור-צל המוכרת יותר. סגנונו המאוחר של סזאן שואף לייצג את מהותם של מושאי הציור, ובניגוד לאימפרסיוניסטים, מבכר אותה על פני רשמים וויזואלים שמתקבלים מהתבוננות באובייקט המצויר.

השפעתו על הזרם הקוביסטי ועל הציור המופשט הייתה גדולה מאוד. עליו אמר אנרי מאטיס: “סזאן הוא אבי כולנו [המודרניסטים], כל אחד מאיתנו ממשיך ומפתח דבר מה שגילה בציוריו. אבל כל מה שעשינו מצוי כבר אצלו בצורה זו או אחרת”.

שחקני הקלפים היא סדרה של תמונות הנבדלות בגודלן, במספר המשתתפים המשחקים בקלפים ובמיקום המשחק. 

ריקי שחם מדריכת טיולים

ביצירות מתוארים איכרים מפרובאנס מעשנים ומשחקים בקלפים. כל השחקנים ביצירות הם גברים ומבטם מוטה לכיוון הקלפים שהם מחזיקים בידיהם. ניכר כי השחקנים מרוכזים במשחק, והתקשורת ביניהם מתבצעת דרך הקלפים. סזאן השתמש באיכרים שעבדו באחוזת משפחתו כדוגמנים ביצירה.

ישנן חמש גרסאות ידועות כיום: האחת, זו שמופיעה כאן, נמצאת במוזיאון ד’אורסיי. יצירות נוספות נמצאות בלונדון, בפילדלפיה ובמוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק. הגרסה האחרונה הייתה שייכת לבעל אימפריית ספנות יווני והיא נמכרה בשנת 2011 בעסקה פרטית תמורת סכום של 250 מיליון יורו. מה שהפך אותו לציור הכי נמכר אי פעם עד שהשיא נשבר ב 2017.

המוטיב של שחקני קלפים לקוח מסגנון אומנותי צרפתי והולנדי של שחקני קלפים רועשים ושיכורים. אבל במקום דמויות רועשות, סזאן צייר אנשים שקטים, באווירה שמזכירה דממה יותר מאשר דרמה. סזאן גם ממתן את השימוש באלכוהול ובכסף שנפוץ בציורים מסוג זה ובקבוק יין סגור מופיע רק בשלוש מהגרסאות. 

בגרסה של מוזיאון ד’אורסיי, דמותו של השחקן השמאלי מוצגת במלואה בעוד השחקן הימני מוצג באופן חלקי. השימוש בצבעים בגרסה הזו הוא מתון יותר מבשאר הגרסאות. בשנת 1961, הגרסה נגנבה בעת שהייתה מוצגת בתערוכה זמנית ביחד עם עוד שבע יצירות נוספות של סזאן. ממשלת צרפת אף הנפיקה בול לכבוד היצירה האבודה, אולם לאחר מספר חודשים כל היצירות הגנובות הוחזרו בתמורה לכופר.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

 

מוזיאון ד׳אורסיי

ריקי שחם מדריכת טיולים

בסיור זה תלווה אותנו אדלין קיסופ, היסטוריונית של האומנות המתמחה באימפרסיוניזם ופוסט אימפרסיוניזם.

עדיין תחת הרשמים של הטיול האחרון בפריז, הפוסט הזה מוקדש למוזיאון אורסיי.

מוזיאון ד’אורסיי הוא מוזיאון לאומי שנחנך ב-1986 בפריז. במוזיאון יש את האוסף הגדול ביותר של ציורים אימפרסיוניסטיים ופוסט-אימפרסיוניסטים בעולם, עם כמעט 1,100 ציורים.
בטרם נוסד המוזיאון, שימש המבנה כתחנת רכבת שנקראה גאר ד’אורסה, המיועדת לקו הרכבת פריז – אורליאן. ב-1939 הופסקה תנועת הרכבות בתחנה, כי רציפיה היו קצרים מדי לרכבות בהן נעשה שימוש. במהלך מלחמת העולם השנייה שימש המבנה כבית מיון דואר.
ב-1977 החליטה ממשלת צרפת להפוך את המבנה למוזיאון. המבנה הותאם ליעודו החדש – זאת, באמצעות בניית כ-20,000 מטרים רבועים של שטחי תצוגה.
ממוקם ברובע השביעי של פריז לאורך הגדה השמאלית של הסיין, הוא ממוקם בתחנת אורסיי לשעבר, שהיתה תחנת רכבת אשר נבנתה על ידי ויקטור לאלו בשנים 1898 עד 1900.

ריקי שחם מדריכת טיולים
המקום נפתח מחדש כמוזיאון אומנות על שלל סוגיה: ציור, פיסול, אמנות דקורטיבית, אמנות גרפית, צילום, אדריכלות וכו’. זהו אחד המוזיאונים הגדולים באירופה לתקופה זו והוא מביא את המבקרים לביקור במאה ה- 19 במלוא הדרה האומנותי.
קומות שלוש ארבע וחמש, הן משכנן של כמה מיצירותיהם האימפרסיוניסטיות ופוסט אימפרסיוניסטיות המפורסמות של אמנים גדולים כמו מונה (מעל 90 מיצירותיו המקוריות של האמן נמצאות כאן בתצוגה קבועה) וואן-גוך. המוזיאון מחולק לחמש קומות, כאשר כל אחת מהן מוקדשת לתקופה אחרת ובה אמנים אשר פעלו בה. למשל בקומת הקרקע נפגוש ביצירות אמנות המוקדמות יותר, המיוחסות לשנים 1848-1871 וביניהם האומן דלקרואה אליו כבר התייחסתי באחד הפוסטים שלי.

ריקי שחם מדריכת טיולים
במוזיאון מוצגים דרך קבע כמה מהציורים המפורסמים בעולם: כפור לבן של קאמי פיסארו, אולימפיה, גברת מוריזו עם זר סיגליות, ארוחת בוקר על הדשא של אדואר מאנה, תפוחים ותפוזים של פול סזאן, שושנות מים כחולות של קלוד מונה,כיתת הריקוד והאבסינת של אדגר דגה ומספר עבודות ידועות של וינסנט ואן גוך – דיוקן עצמי, הסיאסטה, הכנסייה באובר, מבט משבה, האישה האיטלקית, ליל כוכבים מעל הרון, דיוקנו של ד”ר גאשה.

ריקי שחם מדריכת טיולים
לעתים קרובות מוקמות תערוכות מונוגרפיות או נושאיות זמניות הנוגעות ליצירתו של אמן, תנועה או שאלה בתולדות האמנות. באודיטוריום מתקיימים אירועים שונים, קונצרטים, קולנוע, תיאטרון צללים, כנסים ומופעים המיועדים במיוחד לקהל צעיר.
המוזיאון, כמו גם כל המבנים הקודמים לו במיקום זה, לוקחים את שמו מהרציף הסמוך: Quai d’Orsay.
בפוסטים הבאים, נתמקד במספר עבודות המוצגות במוזיאון זה.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

מארק רותקו

ריקי שחם מדריכת טיולים

היסטוריונית האופנה שנטל וולייר ליוותה אותנו בביקור זה

בסוף השבוע שעבר הייתי בפריז, ליוויתי משפחה מקסימה בת 4 דורות לטיול בן חמישה ימים ימים לרגל אירוע משפחתי של פעם בחיים. 

אחד המקומות בהם ביקרנו הוא מוזיאון קרן לואי ויטון שהוקם על ידי קבוצת LVMH בשנת 2014. 

המבנה יוצא הדופן תוכנן על ידי האדריכל האמריקאי פרנק גרי, הממוקם ב-Jardin d’Acclimatation, שביער בולון בפריז. מדובר באחד המבנים המרשימים ביותר בעיר, מבנה שעשוי כולו ממשטחי זכוכית ומתכות. אותם משטחי זכוכית, יוצרים גם מראה מיוחד של מפלסים וחללים ייחודיים גם בתוך המבנה כשמוצגים ותערוכות פזורים בכל החללים השונים. 

ריקי שחם מדריכת טיולים

אם שמו של פרנק גרי מוכר לכם, הרי זה בשל היותו אחראי לכמה מהמבנים המפורסמים ביותר בעולם וביניהם מוזיאון גוגנהיים בספרד, מוזיאון הסובלנות בירושלים, אולם הקונצרטים על שם וולט דיסני בלוס-אנג׳לס ועוד.

המוזיאון מוקדש במיוחד לאמנות מודרנית ועכשווית ולדברי קרן לואי ויטון הוא נוסד בשאיפה להיות “מרחב חדש הפותח דיאלוג עם קהל רחב ומציע לאמנים ואינטלקטואלים פלטפורמה לדיאלוג”.

הבניין, משתרע על שטח של 11,779 מ”ר וגובהו עולה על ארבעים מטרים. בסך הכל דרשה הקמת המבנה עבודה משותפת של למעלה מ-40 מהנדסים ולמעלה מ-700 עובדים. כמו כן נוצרו כשלושים פטנטים, במיוחד עבור חיבורים של מפרשי הזכוכית הכפופים להתנגדות רוח חזקה.

ריקי שחם מדריכת טיולים. ריקי שחם מדריכת טיולים

לצד תערוכות גדולות של אמנות מודרנית, המוזיאון מציע תערוכות המוקדשות לדמויות גדולות בעולם האמנות כגון אנדי וורהול וז׳אן מישל בסקיאט. המוזיאון מציע מבט על סצנת האמנות העכשווית בצרפת וברחבי העולם ומזמין אמנים צעירים לאומיים ובינלאומיים לדמיין פרויקט ספציפי עבור הקרן, תוך דיאלוג עם הבניין עצמו.

התערוכה המוצגת בימים אלה היא של ​​מארק רותקו (1903 – 1970) צייר יהודי-אמריקאי, יליד לטביה. 

רותקו היה ממייסדי זרם האקספרסיוניזם המופשט, מונח המתייחס לתנועת אמנות בציור האמריקאי שהתפתחה אחרי מלחמת העולם השנייה וששמה את ניו-יורק על המפה של עולם האמנות המערבי, לאחר שנים רבות בה בירת האמנות הייתה פריז. 

רותקו התבלט בהתמקדותו ברגשות בסיסיים בסגנון ציור שכונה ״שדות הצבע״. הוא נהג למלא את ציוריו על פי רוב במספר קטן של צבעים בולטים, כמעט ללא פרטים גלויים לעין והשתמש במשטחי צבע נרחבים ככלי עיקרי להבעה. יצירתו נחשבת לרוב אקספרסיוניסטית ומופשטת, למרות שרותקו לא הסכים להיכלל תחת תוויות. הוא התעקש שאינו אמן אבסטרקט ושתיאור זה לא מדויק, בדיוק כמו תיאורו כאמן שדות צבע. רותקו טען ש”המטרה היחידה שלי היא לבטא רגשות אנושיים בסיסיים… טרגדיה, אקסטזה, אבדון וכולי..״. עבורו צבע היה “רק כלי” לבטא רגשות אנושיים ודתיים באופן טהור.

אל תוותרו על ביקור בתערוכה זו המוצגת במוזיאון קרן לואי ויטון. התערוכה פתוחה לקהל עד 02.04.24. 

שלכם בידידות,
ריקי שחם

לונדון בעקבות ג׳יימס בונד

ריקי שחם מדריכת טיולים

בסיור זה תלווה אותנו אוליביה וואלס, שחקנית המתמחה בתיאטרון בלשי

מגיבור ספרותי אלמותי אחד למשנהו. והפעם הצצה לסיור בן 4 שעות בכמה מאתריה היפים ביותר של לונדון בעקבות ג׳יימס בונד.

לונדון היא כידוע עיר בעלת אינסוף אפשרויות ולא ניתן להתעלם שנוצרו בה כמה מהדמויות הספרותיות והקולנועיות המפורסמות בעולם. 

סיור נוסף שערכתי בעיר ועליו אני ממליצה בחום רב הוא לונדון בעקבות דמותו של ג’יימס בונד.

דמותו של בונד נוצרה בשנת 1953 על ידי הסופר איאן פלמינג, סוכן ביון ומרגל בעצמו, אשר פרש משירות פעיל ויצר דמות ספרותית ובהמשך קולנועית בצלמו ובהשראת סיפורים מאנשים אשר פגש לאורך שנות שירותו.

בונד, הידוע בכינויו 007, הוא סוכן בשירות המודיעין הבריטי “MI6”. מעבר להיותו הסוכן הטוב ביותר בשירות, הידוע בתושייה שלו, באומץ ליבו, ביכולתו לצאת ממצבים בלתי אפשריים, הוא ידוע לשימצה גם בשל שחצנותו, מרדנותו בחוקים, אהבתו לאורח חיים ראוותני, מכוניות מרוץ, חיבתו לאלכוהול ולנשים יפות. 

ריקי שחם מדריכת טיולים

ספרו הראשון של פלמינג היה “קזינו רויאל”, ומרגע פירסומו זכה לאהדה רבה. במרוצת השנים, 14 הספרים שכתב פלמינג הפכו לסדרת סרטים וזו הפכה את בונד לאחת האייקוניות ביותר שעולם הקולנוע ידע. 

לונדון מלאה באתרים אייקונים שהופיעו בספרי בונד לאורך השנים. חלק מהאתרים האלו הם למעשה אתרי תיירות מרכזיים בלונדון, כמו ארמון בקינגהאם ושכונת נוטינג היל.

הסיור בעקבות בונד אורך ארבע שעות ונקודת ההתחלה היא ווקסהול, ביתו של מטה המודיעין הבריטי הלא הוא ה- MI6, זהו בניין מרשים המשקיף על גשר ווקסהול והוא באמת משמש את מטה המודיעין הבריטי. 

את מטה MI6 ניתן לראות בסרטים רבים מאז הופעת הבכורה שלו בגולדן איי מ-1995. על המסך הוא הותקף בסרטים סקייפול, העולם אינו מספיק וספקטר. 

משם נמשיך צפונה מעבר לגשר ווקסהול לשכונת מייפר כדי להציץ בביתו של איאן פלמינג, הממוקם בכיכר ויקטוריה 16 השוכן בין ארמון בקינגהאם ותחנת ויקטוריה. זה היה בסיסו הלונדוני של פלמינג משנת 1953. נעצור למשקה קצר בבר הדיוקס, אחד המקומות האהובים על בונד, שם שתה את המרטיני המפורסם שלו ״מנוער, לא מעורבב״.

ריקי שחם מדריכת טיוליםבר הדיוקס  Dukes Bar

עוד הליכה קצרה אל עבר נוטינג היל, בדרך על פני הייד פארק אל הקתדרלה היוונית-אורתודוקסית של סנט סופיה על כביש מוסקבה. החלק הפנימי מלא בפסיפסים ביזנטיים מקושטים ומוכפל לכנסיית סנט פטרסבורג, שם נטליה פוגשת את בוריס גרישנקו בגולדן איי.

במרחק הליכה קצר משם נמצא ארמון בקינגהאם, אין תייר בלונדון שלא מבקר בארמון הרשמי של בית המלוכה. מעטים זוכרים שהארמון כיכב בסרט “למות ביום אחר” עת המרגל המהולל מבצע קפיצה מהגג של הארמון, באחת הסצנות המגניבות ביותר בסרטי בונד.

בקצהו של ארמון בקינגהאם נמצא אחד הפארקים המלכותיים של לונדון, פארק סנט ג’יימס. ב״לא זמן למות״ משנת 2021 מדלן סוואן, אהובתו של בונד, חוצה את פארק סנט ג’יימס בדרכה למשרדה. הפארק ממוקם ברובע וסטמינסטר שם נמצא גשר ווסטמינסטר, הגשר הסמוך לבית הפרלמנט ולביג בן ואף על פי שגם אותו אפשר לראות בכמה וכמה מסרטי בונד לאורך השנים, בסרט ספקטר הוא מקבל תפקיד משמעותי עת באחד הקטעים הדרמטיים בסרט הגשר מתפוצץ. שם גם נסיים את הסיור שלנו. 

לסיכום, ג׳יימס בונד מצליח לשקף את המתח בין המסורת למודרניות שמאפיין יותר מכל את לונדון. סיור בעקבות דמותו, מציג את ההיסטוריה העשירה של העיר יחד עם החדשנות והטכנולוגיה המאפיינים אותה וכמובן את המגוון התרבותי והאתני של העיר.

שלכם בידידות,
ריקי שחם

מוזיאון שרלוק הולמס 

ריקי שחם מדריכת טיולים

לפני שנעזוב את לונדון, עוד המלצה חמה בפרט לחובבי ספרות המתח והמסתורין (אבל לא רק!).

ממוקם באחת הכתובות המפורסמות בעולם, מוזיאון שרלוק הולמס משחזר באהבה את העולם המואר בגז של הבלש האייקוני של לונדון וסביבתו הוויקטוריאנית. המוזיאון הפרטי המתוייר ביותר בלונדון מארח כשני מיליון מבקרים בשנה, מספק אוצר של פריטים הקשורים לשרלוק הולמס ולמקרים המפורסמים שהוא פתר, באותה הסביבה שנתנה להם השראה.

ריקי שחם מדריכת טיולים

המוזיאון ממוקם ברחוב בייקר 221B, לונדון. על פי סיפוריו של סר ארתור קונאן דויל, שיצר את דמותו של שרלוק הולמס, הפך האחרון בית זה למקום מגוריו מ-1881 עד 1904. החדרים במבנה מתוחזקים נאמנה כדי לתת למבקרים מכל רחבי העולם תובנה על חייו וסיפוריו של הבלש המפורסם, וכן חוויה בלתי נשכחת ואותנטית של לונדון הוויקטוריאנית.

בית עירוני ג’ורג’יאני מפואר זה הוא בן ארבע קומות, נבנה בשנת 1815, שימש תחילה כאכסנייה, עד שפתח את שעריו כמוזיאון בשנת 1990 על ידי האגודה הבינלאומית שרלוק הולמס (ארגון ללא מטרת רווח) מתוך שאיפה לחלוק את הידע, התשוקה והאהבה לדמות הספרותית האיקונית.

המוזיאון הינו תצוגה ה”משחזרת” את חדר מגוריו של הולמס, בהתאם לתיאורים המופיעים בספרים. למשל חדר המגורים נמצא בקומה השנייה במעלה 17 מדרגות, בצד הפונה אל החצר ובו כל החפצים שאוזכרו בסיפוריו של דוייל לרבות הכורסא הגדולה שליד האח, כלי הכימיה של הולמס, אוספי זכוכיות מגדלת, המקטרות והכובעים שלו.

ריקי שחם מדריכת טיולים

חדרו של ד”ר ווטסון נמצא כמתואר בספר בחדר הפונה לאחורי הבית בקומה השניה. בחדר מוצגים חפצים המוזכרים כשייכים לווטסון וביניהם ספרי רפואה, תיק רופא, וכן יומן המציג את הערותיו בכתב יד של ווטסון.

חדרה של בעלת הבית, גברת האדסון, נמצא כמתואר בספרים בחזית הבית בקומה השנייה. 

בקומה השלישית ניתן לראות בובות שעווה של הדמויות השונות המופיעות בסיפורים, וביניהן את שרלוק הולמס, ווטסון, פרופסור מוריארטי, ועוד.

בקומת הקרקע של המוזיאון נמצאת חנות המזכרות.

עובדי המוזיאון כולם לבושים בבגדים האופייניים לתקופה הוויקטוריאנית, משווים לביקור חוויה שלמה וחה של ספריו האלמותיים של סר ארתור קונאן דוייל. 

ממליצה בחום.
שלכם בידידות,
ריקי שחם 

 

חזרה ללונדון

ריקי שחם מדריכת טיולים

בנסיעה זו תלווה אותנו לוריין סאמייליקן

את היום השביעי והאחרון בטיולנו התחלנו בנסיעת בוקר מוקדמת, עת האוטובוס שלנו לקח אותנו חזרה ללונדון. נסיעה של שעה וחצי הובילה אותנו ממרחביה הכפריים של אנגליה אל הכרך הסואן של לונדון. 

לפנינו יום שלם כמעט שהוקדש לטיולים, להצגות, למוזיאונים, לקניות – העיר היא היצע אינסופי של אטרקציות. 

מבחינתי זו היתה הזדמנות לחזות לראשונה בחיי באחד מאוספי האמנות היפים והחשובים בעולם ב- Courtauld Gallery. הגלרייה שוכנת בבית סומרסט, ארמון בסגנון ניאו-קלאסי הממוקם בצידו הדרומי של הסטרנד שבמרכז לונדון, על הגדה הצפונית של נהר התמזה. חלקו המרכזי של המבנה הבנוי בסגנון ניאו קלאסי נבנה בין 1776 – 1796. אגפיו הצפוניים והדרומיים של המבנה נבנו בסגנון ויקטוריאני. המבנה קרוי על שם בניין בשם זה שעמד באותו אתר קודם לכן.

Courtauld Gallery היא ביתם של אחד מאוספי הציורים הגדולים ביותר של בריטניה, והוא מכיל יצירות רבות בעלות חשיבות עולמית. למרות שיש כמה יצירות יוצאות דופן מתקופות קודמות, הצד החזק ביותר של האוסף הוא הציורים האימפרסיוניסטיים והפוסט-אימפרסיוניסטיים.

הציור אליו אתייחס היום נקרא ״הבר בפולי ברז’ר״, יצירת האמנות המשמעותית האחרונה בחייו של אדוארד מאנה. הציור מדגים את מחויבותו של מאנה לריאליזם בייצוג של סצנה עכשווית שיצר באופן מפורט לפרטי פרטים בסטודיו שלו אותו דימה לבר האמיתי בפולי ברז׳ר. 

ריקי שחם מדריכת טיולים

הציור עשיר בפרטים המספקים רמזים למעמד חברתי ולמילייה. האישה בבר היא דמות אמיתית, המכונה סוזן, שעבדה כמוזגת ב-Folis-Bergère בתחילת שנות ה- 80 של המאה ה-19. 

מאנה, היה איש כרך מובהק עד סוף חייו, מאוהב בפריז אשר בה חי ועבד כל חייו, יצר מחדש את העולם האופנתי שהכיר ואהב עם כל זוהרו ועל כל חסרונותיו.

כל הציור, פרט לדמות של סוזן המוזגת, ומהבר עמוס המשקאות שלפניה, הוא למעשה ההשתקפויות שדרך המראה. האלמנטים המצויים על השיש של הבר, בין אם בקבוקי האלכוהול, התפוזים או אגרטל הפרחים, יוצרים שלם פירמידלי שהולך למצוא את פסגתו, לא בלי שובבות, בפרחים המעטרים את מחוך המלצרית עצמה. 

ציור זה היה קרקע לדיון פורה של מבקרי האומנות, היסטוריונים וסוציולוגים.

ההיבט שמשך את מרבית תשומת הלב של המבקרים היה השתקפותה של סוזן במראה ולצידה הלקוח המשופם העומד כמעט בצמוד אליה. מאנה “הואשם” בסטייה מכללי הפרספקטיבה של האקדמיה, שכן ניתן לראות אך ורק את השתקפות פניו של הלקוח המדבר עם סוזן אך לא את גופו, כפי שהיה מצפה לראות בהינתן מקומו בהשתקפות. 

מנגד המסנגרים על מאנה יגידו שמי שמגנה את מאנה לא מבין את כוונתו האמיתית: שאנחנו, הצופים, נזדהה עם עמדת הלקוח, נתפוס את מקומו ובכך ניקח חלק מסוים ביצירה.

נסכים ונאמר שקשה להסיק אם אנומליה זו היא תוצאה של רצונו של האמן או טעות פשוטה בהערכה, שלא הייתה נטולת שעשוע.

היסטוריון האמנות לארי ל. ליגו, טוען כי מאנה נוהג לקשר תפוזים לזנות בציוריו. בציור זה כלל צלחת עשויה קריסטל ועליה תפוזים ובכך יאמרו שהוא מרמז על עיסוקה. בהמשך מבקרים של מאנה טענו שסוזן היא איש המכירות וגם הסחורה – משהו שצריך לקנות יחד עם משקה.

ממליצה בחום לשבץ את Courtauld Gallery בביקורכם הבא בלונדון.
שלכם בידידות,
ריקי שחם